(שיר לזמרים)
מדוכא כמו פלסטיני
וסוער כמו לבנטיני
שותה בירה, לא מרטיני
אוהב מלא ולא חוטיני.
לא נוהג בלמורגיני
אומר לך, רגע, קצת תמתיני
תתמתני, וגם השמיני
תחייכי ואל תרציני.
מדוכא כמו פלסטיני
תחת המגף הציוני
אבל שומע אופרה של פוצ'יני
יען בן תרבות אני.
קטגוריה: כללי
פרגול השוט
בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב.
משלי י, יג.
אינני חש את אהבתכם, יהודים
אלא את פרגול השוט
אינני חש את אהבתכם, נוצרים
אלא את פרגול השוט
אינני חש את אהבתכם, מוסלמים
אלא את פרגול השוט
אינני חש את אהבתכם, חילוניים
אלא את פרגול השוט
אם כך, מה עוד יש לי לחפש פה?
שיר לפרשת פנחס
שיר תועבה לפרשת פנחס.
זמרי בן סלוא היה משורר
ששיריו יפים מפז.
כזבי בת צור הייתה שקרנית
שחיזקה את פניה מסלע.
טוב, אם כך, שפנחס הרג אותם (ולא חס)
והסיר מגפה מישראל.
זיכרון השואה
הולך בגיא צלמוות
וחושך על פני תהום
הגוף דואב
וכל החלומות נופצו.
אין לי נפש חיה לדבר איתה
אפילו החתולים בורחים ממני לפחים
הספרים מעלים אבק
ואין כוח למאבק.
והשירים כדרכם אינם מגלים
אלא את הדבר הנאמר במילים
ולכן את עצמם מראש צוק מפילים.
האם לא אירא?
האם אתה עימדי?
לא נראה כך.
האם אני עימדך?
לא נראה כך.
סיפור אמיתי:
היום ישבתי על גג אכסניית תיירים
ושם תיירת אחת סיפרה לתייר אחד
כמה זה חשוב לשמור על זיכרון השואה.
מודרניזם, פוסט-מודרניזם
חבר פייסבוק חדש שלי, יהונתן שלום בנחיון, כתב (ואני מקווה שמותר לי להביא מדבריו) –
אתה מתנגד לפוסטמודרניזם כי אתה מקדש את המודרנה,
אני מתנגד לפוסטמודרניזם כי אני חושב שמלכתחילה המודרנה הייתה כישלון חרוץ כך שאין פואנטה לעיסוק בשלילה שלה.
We are not the same
(דמיינו את המם)
וזה הזכיר לי כי כתבתי השנה שני שירים, אחד נגד הפוסטמודרניזם, ושני (מאוחר יותר לדעתי) נגד המודרניזם.
קצת היה מוקשה כיצד אפשר לצאת נגד שניהם, אבל הנה איני היחיד בזה.
רק אעיר שמאחורי השיר נגד המודרניזם אני לא ממש עומד. המודרניזם הביא הרבה דברים טובים לעולם.
אלה השירים –
הפוסט-מודרנה
הַפּוֹסְט-מוֹדֶרְנָה הִיא פָטָה-מוֹרְגָּנָה,
חֲזוֹן תַּעֲתוּעִים, מִירָאז'
אַתָּה מְדַמֶּה לִמְצֹא בְּאֵר שֶׁל מַיִם
אֲבָל כָּל שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הוּא קוֹלָאז'
הֵיכָן, אֵפוֹא, תַּשְׁקֶה גְּמַלֶּיךָ
בַּמִּדְבָּר הַצַּח, הַמַּמָּשִׁי
וּכְבָר בְּלוּיִים הֵם סַנְדָּלֶיךָ
מִצְּעִידַת אַדְמַת טְרָשִׁים
הִנֵּה נְוֵה מִדְבָּר וְדֶקֶל!
לֹא, זֶה רַק עַמּוּד חַשְׁמַל
אֵין פֹּה פְּרָת וְאֵין חִדֶּקֶל
רַק חַיֵּי רִיק וְעָמָל
לְךָ לְךָ, אִם כֵּן, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ
וְקַח אִתְּךָ גַּם אֶת כָּל מִשְׁפַּחְתְּךָ אַחֲרֶיךָ
זוֹ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
אֶרֶץ מַעַיְנוֹת מַיִם, שֶׁמְּקוֹרָם לֹא יִיבָשׁ.
השראה – העבר, מאת מאיר ויזלטיר, דחק יג.
התרבות המודרנית
(לא יודע מאיפה זה בא לי, באמת, תסלחו לי…)
הַתַּרְבּוּת הַמּוֹדֶרְנִית הִיא תַּרְבּוּת מַרְדָנִית
תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים
הִיא מְנֹהֶלֶת בְּלִי סֵדֶר וּבְלִי תָּכְנִית
וְעוֹשֶׂה רַק אֶת מָה שֶׁנָּעִים.
הִיא רָעָה וְסוֹרֶרֶת, וְלִפְעָמִים אַף זְדוֹנִית
זֹאתִי, אֵין לָהּ אֱלֹהִים.
הִיא שְׁפָלָה וְנוֹאֶלֶת, בּוֹטָה וזְנונִית
וְאוֹמֶרֶת – אֵלּוּ הַחַיִּים.
אַךְ אֵלּוּ אֵינָם הַחַיִּים, זֶה הַמָּוֶת
זֶה הַבֹּץ הַמְּסֹאָב, זֶה הָרֶפֶשׁ
זֶה לֹא מָה שֶׁעָשׂוּי לְחַיּוֹת אֶת
יוֹשֶׁבֶת הַמִּסְתָּרִים, זוֹ הַנֶּפֶשׁ.
נָחוּץ לָנוּ, אֵפוֹא, מָזוֹן לַנְּשָׁמָה
אֲבָל אֵיפֹה נִמְצָא אוֹתוֹ כָּאן
בְּתֹהוּ יְלֵל יְשִׁימוֹן וּשְׁמָמָה?
– כֵּן, יָדוּעַ, אֵינִי מְעֻדְכָּן.
מתגעגע לסגרים, למסכות
מִתְגַּעְגֵּעַ לַסְּגָרִים, לַמַּסֵּכוֹת
כַּמָּה אֲנִי לֹא יָכוֹל לְחַכּוֹת
לַזְּרִיקָה שֶׁתִּכָּפֶה עָלַי בַּזְּרוֹעַ
וְכַמָּה אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לָרֹעַ.
הֵיכָן כָּל הָאֲנָשִׁים הַלְּחוּצִים?
הֵם הוֹלְכִים עַכְשָׁו שְׂמֵחִים וּמְרֻצִּים
לְלֹא חֲשָׁשׁ, לְלֹא מוֹרָא, לְלֹא הִיסְטֶרְיָה
גַּם לֹא מִסַּלְמוֹנֵלָה אוֹ לִיסְטֶרְיָה.
הֵיכָן בִּידוּד הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא נִשְׁמָרוּ?
הֵיכָן מַבַּע הַדְּאָגָה שֶׁל קוּשְׁמָרוֹ?
וְהֵיכָן כָּל אוֹרְחֵי הָאֻלְפָּנִים?
וּמַדּוּעַ לֹא מַסְתִּירִים יוֹתֵר אֶת הַפָּנִים?
מִתְגַּעְגֵּעַ לַמַּסֵּכוֹת, לַסְּגָרִים
לַסְּפִירָה כָּל יוֹם שֶׁל הַפְּגָרִים
לַתּוֹר בִּבְדִיקוֹת הָאַנְטִיגֵן
וּלְאֵלֶּה שֶׁאָמְרוּ – זֶה לֹא הוֹגֵן.
(טוב, תשמעו, זה מה שיצא. על חירות המשורר שמעתם?).
למה לך לכתוב?
לָמָּה לְךָ לִכְתֹּב?
הֲרֵי לְשֵׁם כָּךְ עֵץ מִיַּעַר יֵשׁ לַחֲטֹב
וְאוֹתוֹ לָשֵׂאת עַל כָּתֵף, אוֹ לִכְתֹף
אוֹ קְנֵי גּוֹמֵא פִּרְחִיִּים יֵשׁ לִקְטֹף.
אָז לָמָּה לְךָ לִכְתֹּב?
דַּי אִם תִּחְיֶה עִם לֵב טוֹב
אֵינְךָ צָרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַלֶּפְּטוֹפּ
הֲרֵי הַסּוֹף תָּמִיד יַגִּיעַ לְבַסּוֹף.
אָז לָמָּה לְךָ לִכְתֹּב?
אֶת רַעֲיוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים לְשַׁכְפֵּל וְלַחְטֹף
שֶׁאוֹתָם אַחַר-כָּךְ מְבַקֵּר יִקְטֹל וִיקְטוֹשׁ
לָמָּה לְךָ לִכְתֹּב אִם לְךָ טוֹב?
תורה היא מים
שיר לשבועות.
לא יצא כמו שרציתי.
תּוֹרָה הִיא מַיִם, זֶה בָּרוּר
הַשְּׁאֵלָה הִיא מָה אֲנַחְנוּ?
הַאִם אֲנַחְנוּ הַדָּגִים
אוֹ הֵלֶךְ צָמֵא בַּמִּדְבָּר?
הַאִם אֲנַחְנוּ עֲנָנִים
אוֹ עַל הָאָרֶץ, צֶמַח בַּר?
תּוֹרָה הִיא מַיִם, זֶה בָּרוּר
וְלֹא נִשְׁאַל כָּאן מָה הֵם מַיִם
וְלֹא נִתְרַכֵּז בַּמֻּתָּר וּבָאָסוּר
אוֹ בְּהֶבְדֵּל בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם.
כִּי תּוֹרָה הִיא מַיִם, זֶה בָּרוּר
אֲבָל הַשְּׁאֵלָה הִיא מָה אֲנַחְנוּ?
אֲבָל הַשְּׁאֵלָה הִיא – וְנַחְנוּ מָה?
וּלְאָן נֵלֵךְ אַחֲרֵי שֶׁנַּחְנוּ?
לא מבין את הרמז
אֲנִי מֵבִין אֶת הַפְּשָׁט
וְגַם אֶת הַדְּרָשׁ
אֲבָל לֹא מֵבִין אֶת הָרֶמֶז
וְלֹא אֶת הָרָז.
אֲנִי בָּקִי בְּדַרְכֵי הֵרְמֵס
וּמֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר
אֲבָל לֹא מוּכָן לַחְתֹּם
עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְחֻוָּר.
הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתֹּם
אֶפְשָׁר זֹאת לוֹמַר
לַכְּלָלִים שָׁפוּט
וְלֹא מַר וְנִמְהָר.
אָז תַּגִּידוּ פָּשׁוּט
וְאַל תִּרְמְזוּ
צָעֲדוּ בְּבִטְחָה
אַךְ אַל תִּרְמְסוּ.
לעת מצוא, בנטל פיד
לְעֵת מְצֹא, בְּנֵטֶל פִּיד
אֲנִי מְדַפְדֵּף וְלֹא מַקְפִּיד.
אֶחָד אוֹמֵר חָסְלוּ בַּשֶּׁטַח
אַחֵר אוֹמֵר הִרְגוּ כַּמִּשְׁפָּט
הַדָּם סוֹעֵר, כֻּלָּם בְּמֶתַח
אֲבָל אֲנִי – לִי לֹא אִכְפַּת.
כִּי אֲנִי עוֹד זוֹכֵר אֶת נְבוּאַת יְשַׁעְיָהוּ
עַל הַמַּצָּב שֶׁיִּסְתָּאֵב
וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁצָּדַק הוּא
וְלֹא הִשְׂכַּלְנוּ לַהֲפֹךְ אוֹיֵב לְאוֹהֵב.
לְעֵת מְצֹא, בְּנֵטֶל פִּיד
אֲנִי מְדַפְדֵּף וְלֹא מַקְפִּיד.
שירים - חגי הופר 