זיכרון השואה

הולך בגיא צלמוות
וחושך על פני תהום
הגוף דואב
וכל החלומות נופצו.

אין לי נפש חיה לדבר איתה
אפילו החתולים בורחים ממני לפחים
הספרים מעלים אבק
ואין כוח למאבק.

והשירים כדרכם אינם מגלים
אלא את הדבר הנאמר במילים
ולכן את עצמם מראש צוק מפילים.

האם לא אירא?
האם אתה עימדי?
לא נראה כך.
האם אני עימדך?
לא נראה כך.

סיפור אמיתי:
היום ישבתי על גג אכסניית תיירים
ושם תיירת אחת סיפרה לתייר אחד
כמה זה חשוב לשמור על זיכרון השואה.

2 תגובות בנושא “זיכרון השואה”

להשאיר תגובה