אֵין כְּפִיָּה בַּדָּת

"אֵין כְּפִיָּה בַּדָּת" (קוֹרְאָן, פֶּרֶק 2, פָּסוּק 256 ).

אֵין כְּפִיָּה בַּדָּת, אָמַר מֻחַמַּד
וְאַחַר כָּךְ שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוֹ בַּחֲסִידוּת וְאָמְרוּ – אֵין כְּפִיָּה בָּרוּחָנִיּוּת
אַךְ מֵאָז וּמֵעוֹלָם יֵשׁ כְּפִיָּה
בָּאִסְלָאם, בַּנַּצְרוּת, בַּיַּהֲדוּת, בְּכֻלָּן יֵשׁ כְּפִיָּה וְחֶרֶב מוּנֶפֶת
מֶמְשָׁלוֹת, תַּרְבּוּיוֹת, כֻּלָּן מְבֻסָּסוֹת עַל כּוֹחַ
חֹק הָאַב עֲדַיִן שׂוֹרֵר בָּעוֹלָם
הַפֵמִינִיזְם וּגְרוּרוֹתָיו אָמְנָם שִׁנּוּ מַשֶּׁהוּ אֲבָל לֹא לְגַמְרֵי
עַד אֲשֶׁר יָבוֹא זֶה אֲשֶׁר נֶאֱמַר בּוֹ –
קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט.

הַגּוּף

אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ – מַתִּי י, כח.

הַגּוּף הוּא מוּצָר שֶׁנִּקְנָה בִּבְּלֶאק פְרַיְדֵי בְּהֲנָחָה שָׁוָה בִּמְיֻחָד
טָפְּחוּ אוֹתוֹ, שִׁמְרוּ עָלָיו
עִבְרוּ לְדִּיאֵטָה מְאֻזֶּנֶת וְהֵעָזְרוּ בְּרוֹפְאִים.
אֲבָל הָאָדָם הוּא גַּם רוּחַ
גַּם הִיא נִפְּחָה בּוֹ בַּיּוֹם שִׁשִּׁי הַהוּא.
יַלְדֵיכֶם הֵם פּוֹעַל הַגּוּף, אַךְ גַּם שֶׁל הָרוּחַ.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה.

כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת
כָּל הַשִּׁירִים
כֻּלָּם נְמוֹגִים בְּרֶגַע
אֶל מוּל הַחֶרֶב הַחוֹתֶכֶת
וְאַתָּה,
דּוֹם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ
גֹּל אֶל יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.

בַּחֲדָשׁוֹת חֲשָׁד לְשֹׁחַד (סתם שירבוט)

בַּחֲדָשׁוֹת חֲשָׁד לְשֹׁחַד
אֲבָל אֲנִי לֹא מְשֻׁחָד
אֲנִי חָשׁ דּוֹפֵק פּוֹעֵם
הַגַּם שֶׁבְּקֹשִׁי.
בַּחֲדָשׁוֹת חֲשָׁדוֹת לְמִרְמָה
אֲבָל אֲנִי לֹא מְרַמֵה
זֶה לֹא לָרָמָה שֶׁלִּי
הַגַּם שֶׁבְּרֹאשׁ הִיא.

דְּפוּס

בְּצַלְמֵנוּ – בִּדְּפוּס שֶׁלָּנוּ. כִּדְמוּתֵנוּ – לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. (רָשִׁ"י).

הַאִם כְּדַאי לְהָבִיא אֶת הַדְּבָרִים לִדְפוּס?
כִּי אִם אָבִיא אֶת הַדְּבָרִים לִדְפוּס, אֶהְיֶה חַיָּב לַעֲשׂוֹת שׁוּב וָשׁוּב אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר, בְּמַחֲזוֹרִיּוּת שִׁגְרָתִית אוֹטוֹמָטִית, אֶהְיֶה חַיָּב לַחֲזֹר עַל הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם.
דְּפוּס הוּא כִּכְתֹבֶת קַעֲקַע הַמְּצֻלֶּקֶת עַל בָּשָׂר חַיֶּיךָ.
יֵשׁ בְּכָךְ מִן הַחִיּוּבִי, כִּי כָּךְ הַחַיִּים הוֹפְכִים לְקַלִּים יוֹתֵר וְהַשְּׁחִיקָה קְטַנָּה יוֹתֵר. אַךְ יֵשׁ בְּכָךְ גַּם מִן הַשְּׁלִילִי, כִּי נֶעְדֶּרֶת הַנְּשָׁמָה מֵהַמַּעֲשִׂים.
וְשָׁמַעְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לְהָסִיר אֶת הַקַּעֲקוּעִים בְּנִתּוּחַ לֵיְזֵר.
אָז הַאִם כְּדַאי לְהָבִיא אֶת הַדְּבָרִים לִדְפוּס?

הָגִיג

אֵין דִּיּוּן שֶׁל אֱמֶת עַל שׁוּם דָּבָר
רַק הַכּוֹחַ מְדַבֵּר
הוֹ, כַּמָּה שֶׁצָּדַק חֲבֵרֵנוּ פּוּקוּ
הַמִּמְשָׁל – הַפְרֵד וּמְשֹׁל
מִי לַיָּמִין וּמִי לִשְׂמֹאל
וּמָה עִם הַדְּבָרִים הַמְּשֻׁתָּפִים?
מָה עִם הַדְּבָרִים הַמְּחַבְּרִים?
גַּם אֵלֶּה – עַל פִּי סִיעוֹת
וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת
טוֹב, הֵכִינוּ אוֹתָנוּ טוֹב לְזֶה, הַהוֹגִים הַפּוֹסְטְמוֹדֶרְנִיִּים
רַק כְּשֶׁהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת
כְּשֶׁהַחִבּוּר נֶעְדַּר
הַכּוֹחַ הוּא שֶׁמְּדַבֵּר
לֹא הַמַּחְשָׁבָה
לֹא הַהַקְשָׁבָה
אָכֵן, חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי.