(שיר בהשפעת דיון שאני מקשיב לו בפודקאסט של הארץ)
אִם זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו אָז עִזְבִי
אֲבָל הִיא מִתְעַקֶּשֶׁת
הָאֱמֶת, הוּא אוֹמֵר לָהּ,
הָאֱמֶת שֶׁהָרְסוּ פֹּה כָּל חֶלְקָהּ טוֹבָה
שׁוּם דָּבָר טוֹב לֹא יָכוֹל לִצְמֹחַ כָּאן
הָאֱמֶת הִיא, שֶׁהֵרַסְנוּ אֶת הַתִּקְוָה
וְאֶת הַתְּמִימוּת, וְאֶת הַתַּרְבּוּת
הָאֱמֶת הִיא, הוּא מַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר,
שֶׁלֹּא הִשְׁאַרְנוּ מָנוֹס לְמִי שֶׁלֹּא חָפֵץ בַּסְּחוֹרָה הַסְּרוּחָה שֶׁהִצַּעְנוּ לוֹ
הָאֱמֶת הִיא שֶׁאָשַׁמְנוּ וּבְגַדֵּנוּ וְדִבַּרְנוּ דֹּפִי
אוֹהוֹ, הִיא עוֹנָה לוֹ, אִם לְזֶה אַתָּה מִתְכַּוֵּן – אֲנִי אֵינִי מַסְכִּימָה!
