עוד שיר על מילים

אֵין אֵיךְ לָצֵאת מִמְּבוֹךְ הַמִּלִּים
הַמִּלִּים הֵן מְצוּדָה שֶׁפְּרוּשָׁה עַל כָּל הַחַיִּים
אֲבָל יֵשׁ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם מִלִּים
לְמָשָׁל, בַּעֲלֵי הַחַיִּים הַשּׁוֹתְקִים אֵלֵינוּ מִמַּשְׁחֲטוֹתֵיהֶם.
אָכֵן, הַמִּלָּה הִיא חֶרֶב, הַגַּם שֶׁהִיא יְכוֹלָה גַּם לְלַטֵּף.
הַשִּׁירָה חוֹשֶׂפֶת מְעַט מִמִּסְתּוֹרִיּוּתָם שֶׁל הַדְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁם
אֲבָל עֲדַיִן הִיא אֲפוּפַת מִסְתּוֹרִין
גַּם מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה כָּאן, אִם נִתָּן לְכַנּוֹתוֹ שִׁירָה – וְזֶה בְּסָפֵק – לֹא אוֹמֵר בְּדִיּוּק אֶת מָה שֶׁמֵּצִיק לִי
הַנֶּפֶשׁ לֹא רוֹוָה
הַנֶּפֶשׁ מוּצֶקֶת.