מֵמֶּנְטּוֹ מוֹרִי

אִמִּי קִבְּלָה סֵפֶר מַאֲמָרִים שֶׁל יָדִיד, שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְפַרְסֵם בְּחַיָּיו. זֶה הִכְמִיר אֶת לִבִּי. יוֹשֵׁב אָדָם, לוֹמֵד, טוֹרֵחַ, וּבַסּוֹף כָּל פְּרִי עֲמָלוֹ מְחֻלָּק רַק לְמִשְׁפָּחָה וַחֲבֵרִים, וְסָפֵק אִם גַּם הֵם קוֹרְאִים בּוֹ, וְאִם כֵּן – נוּ אָז מָה?
אֲבָל נַנִּיחַ שֶׁאָדָם מְפַרְסֵם בְּחַיָּיו וּמְקַבֵּל פִידְבֵּק טוֹב, נַנִּיחַ שֶׁאָדָם מַצְלִיחַ מְאוֹד אֲפִלּוּ, מָה יוֹצֵא לוֹ מִזֶּה, מִלְּבַד עֹנֶג הָעֲשִׂיָּה בִּזְמַן הוֹוֶה, מָה יוֹצֵא לוֹ מִזֶּה לְאַחַר מוֹתוֹ?
הַמַּחְשָׁבָה הַזּוֹ לֹא עוֹזֶבֶת אוֹתִי מִיּוֹם שֶׁעָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי. הִיא מֻכֶּרֶת לַעֲיֵפָה, וּבְכָל זֹאת אֵינִי יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנָּה. תּוֹדַעַת מָוֶת מְפֻתַּחַת, כְּפִי שֶׁמְּכַנָּה אוֹתָהּ חָבֵר אֶחָד שֶׁלִּי, אוֹ כְּבִטּוּי הַנָּפוֹץ – מֵמֶּנְטּוֹ מוֹרִי, זְכֹר אֶת יוֹם הַמָּוֶת.
וַעֲדַיִן, כְּשֶׁאָמוּת יוֹם אֶחָד, אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיְּזַכְּרוּנִי לְטוֹבָה, שֶׁיֹּאמְרוּ הָיָה אָדָם טוֹב, חָכָם, נָדִיב, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְלֹא – אֵיזֶה מְנֻוָּל הָיָה.