(שיר גנרי).

אין מה להרחיב את הדיבור.
זה לא מעניין את הציבור.
הם אוהבים רק בידור.

לדבריך אין מקשיב.
את הגיגיך אין איש מחשיב.
ולשאלותיך אף אחד לא משיב.

מוטב שתעסוק בשלך.
מוטב שתעשה לביתך.
מוטב שתחשב את דרכך.

אֶת רֹב הַסְּפָרִים שֶׁבְּסִפְרִיָּתִי
כְּבָר לֹא אֶקְרָא שׁוּב
אָז בִּשְׁבִיל מָה הֵם שָׁם
לְמָה זֶה חָשׁוּב?

אוּכַל לָשִׂים שָׁם טֵלֵוִיזְיָה
אוֹ תְּמוּנָה
אוּכַל לָתֵת אוֹתָם לְמִישֶׁהוּ
בְּמַתָּנָה.

כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה.
ישעיה כח, טז.

*

לָמָּה שֶׁלֹּא נַעֲסֹק קְצָת בַּמָּוֶת?
נִסְפֹּר כָּל יוֹם כַּמָּה מֵתִים
לָמָּה שֶׁלֹּא נַעֲסֹק בַּזִּקְנָה?
בְּמַחֲלוֹת, בִּתְרוּפוֹת וּקְמָטִים.

כְּאוֹתוֹ אָדָם תִּמְהוֹנִי וּמוּזָר
שֶׁקּוֹרֵא בָּעִתּוֹן אֶת מוֹדְעוֹת הָאֵבֶל
לֹא פּוֹלִיטִיקָה, לֹא סְפּוֹרְט, לֹא תַּרְבּוּת וְלֹא כֶּסֶף
כְּבוּדְהָה הוּא מִתְרַכֵּז רַק בַּסֵּבֶל.

לָמָּה שֶׁלֹּא נִתְרַכֵּז רַק בַּמָּוֶת
כְּמוֹ שֶׁבִּקְּשׁוּ הַיְדֵגֶר וְקָאמִי?
נִזְכֹּר אֶת הַפִּתְגָּם – מֵמֶנְטּוֹ מוֹרִי
עַד שֶׁנִּפְרֹשׁ לִמְנוּחַת עוֹלָמִים.

זֵדִים עָרִיצִים וַעֲבָדִים נִרְצָעִים
אֲשֶׁר פּוֹקְדִים עֲלֵיהֶם אַרְצָה
אַנְשֵׁי הַקִּיצוֹן וַאֲנָשִׁים מְמֻצָּעִים
אֲשֶׁר יַד ה' בָּהֶם פָּרְצָה.

וְאֵלֶּה בָּאִים עִם נְתוּנִים מֻמְצָאִים
וּמְמַלְּאִים אֶת שׁוֹמְעֵיהֶם יִרְאָה וָחִיל
בְּשׁוֹטֵי בַּרְזֶל מַכִּים וּפוֹצְעִים
וְהַמֻּכֶּה לְפוֹצְעוֹ יוֹחִיל.

אוֹמְרִים הֵם לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ
וּלְכָל דְּבָרֵינוּ הִשָּׁמְעוּ
יִפְרְצוּנוּ פֶּרֶץ עַל גַּבֵּי פֶּרֶץ
עַד שֶׁעֵינֵינוּ יִדָּמְעוּ.

עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר עַם בָּזוֹז וְשָׁסוּי
שֶׁבְּבָתֵּי כְּלָאִים הֻחְבָּאוּ
אָז יַתְחִיל בֶּאֱמֶת הָאִחוּי וְהָרִפּוּי
הִנֵּה יָמִים בָּאִים, הִנֵּה בָּאוּ.

(מעלה מחדש)

הָאָדָם נִבְרָא בְּצֶלֶם
כַּאֲבָנִים מְפֻלָּמוֹת בְּפֶלֶם
אַךְ גִּלְמוֹ הוּא חֹמֶר גֶּלֶם
שֶׁעֲדַיִן מָצוּי בְּאֵלֶם.

וַעֲדַיִן מָצוּי בְּהֶלֶם
וְהוּא הוֹלֵךְ בַּתֶּלֶם
עַד שֶׁמִּתְעַצֵּב לְעֶלֶם
וּמִתְעוֹרְרִים בּוֹ בּוּשָׁה וְכֶלֶם.

הָאָדָם נִבְרָא בְּצֶלֶם
אַךְ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכְּצֵל הֵם
כַּחֲלוֹם יָעוּף וּכְאַנְשֵׁי חֵלֶם
שֶׁנִּבְלְמוּ וְלֹא הִגִּיעוּ לְשֶׁלֶם.

תַּקְשִׁיבוּ לְנַחְמָן אָשׁ, הוּא יוֹדֵעַ עַל מָה הוּא מְדַבֵּר.
כְּדַאי לָכֶם לְהַקְשִׁיב לְנַחְמָן אָשׁ וְלֹא לְכָל מִינֵי הֲזוּיִים.
נַחְמָן אָשׁ הוּא אִישׁ מִקְצוֹעַ וְהוּא מֵבִין בַּתְּחוּם הַזֶּה.
מִי אַתֶּם שֶׁתְּפַקְפְּקוּ בִּדְבָרָיו שֶׁל נַחְמָן אָשׁ?
נַחְמָן אָשׁ הוּא עוֹבֵד צִבּוּר מָסוּר וְהוּא לֹא יְשַׁקֵּר לָנוּ.
הַדְּאָגָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל נַחְמָן אָשׁ הִיא לִדְאֹג לִבְרִיאוּתֵנוּ.
מִי כְּנַחְמָן אָשׁ, אָדָם בָּקִי וּמָסוּר, יָשָׁר וְנֶאֱמָן.
הַבּוּז לְכָל מִי שֶׁלֹּא מְקַבֵּל אֶת דְּבָרָיו שֶׁל נַחְמָן אָשׁ כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם, מֵרֹאשׁ עַד הַסּוֹף.
יְחִי אֲדוֹנֵנוּ נַחְמָן אָשׁ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים!

(מהעבר)
הִשָּׁאֵר בַּטּוֹב, וּפֹה אֵין אֲבָל
אִם תִּגָּרֵר לָרַע זֶה יִהְיֶה חֲבָל
הִשָּׁאֵר בַּטּוֹב, כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים
כִּי בַּטּוֹב יֵשׁ שִׂמְחָה, אַהֲבָה וְחַיִּים.

אֲבָל אִם מִישֶׁהוּ מַמָּשׁ מְעַצְבֵּן אוֹתְךָ
עֲדַיִן הִשָּׁאֵר בַּטּוֹב בְּבִטְחָה
כִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, פֹּה אֵין אֲבָל
אִם תִּגָּרֵר לְרַע זֶה יִהְיֶה חֲבָל.

(מעלה שוב)

הַדְּבוֹרִים מְבִיאוֹת לָנוּ דְּבַשׁ, אֲבָל גַּם עוֹקְצוֹת.
הַוֶּרֶד יָפֶה מְאוֹד, אֲבָל פּוֹצֵעַ.
הַיְּלָדִים הֵם אַהֲבָתֵנוּ, אֲבָל הֵם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִן הַכֵּלִים.

לֹא הִבְטַחְתִּי לָךְ גַּן שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים
וְאִם הִבְטַחְתִּי
לֹא הִבְטַחְתִּי שֶׁהֵן לֹא יִשְׂרְטוּ.

אַל תְּצַפּוּ לְחֶמְלָה
בְּמֵרוֹץ הַחַיִּים
הָאַכְזָר
כָּאן כָּל אִישׁ דּוֹאֵג לְעַצְמוֹ
וְלַמַּכָּר
אַךְ לֹא לָזָר.

אַל תְּצַפּוּ לְחֶמְלָה
אַמְּצוּ לְבַבְכֶם,
הִתְחַסְּנוּ
כִּי אֵין זֶה מָקוֹם לְרַכֵּי לֵבָב
וּבְכֵן, אִם לֹא הִתְחַסַּנְתֶּם – נוּ נוּ נוּ
וּבְכֵן, אִם לֹא הִתְחַסַּנְתֶּם – נוּ.

(בעקבות דבריה של פרופ' שרון עינב).

רַק חוּט הַשְּׂעָרָה מַפְרִיד
בֵּין נֹפֶת לְטִנֹּפֶת
רַק חוּט הַשְּׂעָרָה מַפְרִיד
בֵּין לָרֶדֶת בִּתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה
וּבֵין לִפְעֹל בְּתוּשִׁיָּה
אֲבָל תְּהוֹם פְּעוּרָה
בֵּין הַמּוּטָבִים לְשֶׁאֵינָם
אֲבָל תְּהוֹם פְּעוּרָה
בֵּין הַנִּמְצָאִים בְּגַן הָעֵדֶן
וּבֵין אֵלֶּה שֶׁבְּגֵיהֵנֵי גֵּיהַנָּם.