לֹא, לֹא הַמִּתְנַגְּדִים וְלֹא מִתְנַגְּדֵי הַמִּתְנַגְּדִים,
אֵינִי רוֹוֶה נַחַת מֵהֶם.
הֱיוּ בְּעַד, אֲנִי בְּעַד הַבְּעַד.
אָמְרוּ הֵן לַחַיִּים, אָמַר נִיטְשֶׁה (וְזֶה אוּלַי הַדָּבָר הַנָּכוֹן הַיָּחִיד שֶׁאָמַר).
מַסְפִּיק לְהִתְנַגֵּד, מַסְפִּיק לִרְטֹן,
לָזֶה אֲנִי אוֹמֵר –
לֹא, לֹא, לֹא.

(תודה לשורי חזן על שורת המוטיב)

רק על עצמי לספר לא ידעתי
ולכן דיברתי על פוליטיקה וספורט
ולכן סיפרתי על ספרים וסדרות
וכך המשכתי עוד ועוד.

רק על עצמי לספר לא ידעתי
כי את זה השארתי בסוד
כי לא רציתי להיטלטל ולרעוד
כי לא רציתי סערות ודמעות.

רק על עצמי לספר לא ידעתי
אבל עצמי הלך וחילחל
אבל עצמי הלך והתחלחל
ובכן, מתי לדבר על עצמי אחל?

הכול כל כך לאה ויגע
מיליון ערוצים שאין בהם כלום
מדמיין את הדובר כברווז מגעגע
באגם איסלנדי נידח ושמום.

אנשי ספרות שולפים ציפורניים
ורבים על פירורים שזורק להם הגביר
יש להם קורא אחד את שניים
רגע, מעניין, הנה אני מגביר.

ואנשי ההייטק כותבים שורת קוד
ואז יושבים שעה לבחור אוכל בוולט
אז בשביל מה את עצמי על המזבח לעקוד?
מדוע אעשה זאת עוד?

בעצם לא מעניין, הנה אני מנמיך
מנמיך ציפיות, מנמיך את הרמה
הרי במילא סוף אדם רימה
והכול שמום, הביל וסמיך.

הֵיכָן שֶׁמַּחְשְׁבוֹתֶיךָ – שָׁם אַתָּה
מִי זֹאת לֹא יוֹדֵעַ?
אַךְ אֲנִי שָׂם לֵב לָזֶה יוֹתֵר וְיוֹתֵר
וְהוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּכְנֵעַ.

הֵיכָן שֶׁמַּחְשְׁבוֹתֶיךָ עַתָּה –
שָׁם תִּפְגֹּשׁ גַּם אֶת הִשְׁתַּקְּפוּתָם
הֲרֵי כַּמַּיִם הַפְּנִים לַפָּנִים
כָּךְ לֵב הָאָדָם לָאָדָם.

אָדָם לְאָדָם זְאֵב? לֹא אֶצְלֵנוּ
אֶצְלֵנוּ בְּנֵי אָדָם מַסְבִּירִים פָּנִים
הַגֵּיהִנּוֹם הוּא הַזּוּלָת? לֹא בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ
לֹא אִם נִכְנָסִים אֶת הַנֶּפֶשׁ בִּפְנִים.

כָּךְ, אִם תַּחֲשֹׁב עַל זוּלָתְךָ
בִּקְצֵה מַחְשַׁבְתְּךָ יוֹפִיעַ הָאַחֵר
וְאִם לֹא תִּסְתַּגֵּר בְּעוֹלָמְךָ
יִתָּכֵן וְתִמְצָא חָבֵר.

רִיסְפֵּקְט זֶה גֵּיְם
אָמַר לִי שַׂחְקַן הַשַּׁחְמָט
וְהֵזִיז אֶת הַטּוּרָה
אֲבָל אֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ –
אֵיךְ?
אֵיךְ אֲכַבֵּד אֶת הַמִּשְׂחָק כְּשֶׁהוּא אֵינוֹ הוֹגֵן?
כְּשֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב עַל כְּסָיוֹת שֶׁל מֶשִׁי וַאֲנִי עַל קַשׁ
כְּשֶׁאַתָּה לָבוּשׁ בְּמֵיטַב הַמַּחְלָצוֹת וַאֲנִי עֵרוֹם
כְּשֶׁאַתָּה תּוֹפֵס בִּמְבוּשַׁי וַאֲנִי צוֹעֵק,
אֵיךְ אֲכַבֵּד כָּךְ אֶת הַמִּשְׂחָק
וְאָזִיז חַיָּל אוֹ רָץ?
גֵּיְם אוֹבֶר.

פִּתְאוֹם הֵבַנְתִּי (שׁוּב פִּתְאוֹם הֵבַנְתִּי) – כֻּלָּם מְחֻסָּנִים, כֻּלָּם חֲסִינִים. כֻּלָּם מְחֻסָּנִים מִפְּנֵי הָאֱמֶת, כֻּלָּם מְחֻסָּנִים מִפְּנֵי הַמּוּסָר, כֻּלָּם מְחֻסָּנִים מִפְּנֵי תּוֹכָחָה, כֻּלָּם מְחֻסָּנִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים וּשְׁבוּיִים בִּידֵי אֶמְצָעֵי הַתִּקְשֹׁרֶת. הֵם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מוּסָרָם, הֵם הָאֱמֶת שֶׁלָּהֶם. שֶׁכֹּה יַעֲשֶׂה לָהֶם אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף.

אֲנִי, אֲנִי נָמֵר שֶׁל נְיָר אֲנִי, אֵין כּוֹחִי אֶלָּא בְּפִי
אֲנִי, מֵנְדְל שֶׁל הַסְּפָרִים אֲנִי, לֹא בְּעָיָה לִשְׁבֹּר אֶת רוּחִי
אֲנִי, אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי, יוֹדֵעַ רַק לָשֶׁבֶת וְלִלְמֹד
אֲנִי, אָדָם פָּשׁוּט אֲנִי, זוֹכֵר רַק 'לֹא תִּרְצַח', 'לֹא תִּגְנֹב', 'לֹא תַּחְמֹד'.

אני יושב על המרפסת
ומסתכל על הרחוב
הרבה מכוניות עוברות
ומעט אנשים.
אין לי מושג לאן הם הולכים
ואין לי מושג מה הם עושים
אבל ניכר שהם עושים משהו
הם פעילים ונמרצים.
ואני, אין לי כוח לעשות דבר
לא לקרוא ספר, אפילו לא שיר
נהנה רק להקשיב לשירים ברדיו
או בספוטיפיי
ומתמונות יפות.
האם אני זקן בפנסיה?
האם אני בכלל קיים?
ולאן רצים האנשים כולם?

בערב הכול יסוכם בחדשות
יספרו על רוסיה ועל אוקראינה
ועל מוצרים חדשים וחופשות
כאלה הם החיים בפלסטינה.

וזהו שיר לא מסוגנן
כי אין לי גם כוח לסגנן
פשוט יושב במרפסת וצופה בעולם
ודבר נוסף להגיד אין.

אַל תִּזְכֹּר מָה עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק
עֲזֹב, שַׁחְרֵר
זֶה לֹא טוֹב לְהַחֲזִיק כְּעָסִים
אוֹמְרִים הַפְּסִיכוֹלוֹגִים
אֶלָּא הַנִּיחוּ לַכַּעַס
אוֹמְרִים יֵשׁוּעַ וּשְׁלִיחָיו
מְצָא לְךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים לַעֲסֹק בָּהֶם
בְּנֵה לְךָ חַיִּים חֲדָשִׁים
וּשְׁכַח.

סלח להם, כי אין הם יודעים מה הם עושים –
אמר לי ישוע.
אמרתי לו –
רבי, אבל הם יודעים טוב מאוד מה הם עושים,
והם עושים דווקא!

הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן –
אמר לי הלל.
ואמנם, נביאים הם אינם
אבל בני נביאים – בהחלט.