אלוהים של איינשטיין/ חגי הופר

(משתף את זה שוב כאן)

א. "אני מאמין באל של שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה של כל הקיים, אבל לא באל המעסיק את עצמו בגורלם ובמעשיהם של בני האדם",
אמר איינשטיין.

ואני נוטה להאמין באלוהים של איינשטיין.

ב. איינשטיין דיבר על התפתחות היסטורית, מאל פרימיטיבי שמבוסס על פחד, דרך דתות המבוססות על מוסר, ועד ההתפתחות האחרונה, הדת הקוסמית.

ג. בהתאם לזאת הוא גם אמר:
"המילה 'אלוהים' היא בעבורי שום דבר פרט לתוצר של חולשה אנושית, והתנ"ך הוא אוסף של אגדות נכבדות אך עדיין פרימיטיביות – ואף על פי כן ילדותיות. אף פירוש שלו, מעודן ככל שיהיה, לא יוכל לשנות זאת מבחינתי. הפירושים המעודנים הללו הם כל כך מגוונים בטבעם עד שכמעט ואין להם קשר לטקסט המקורי".

אני מסכים.

ד. ומהצד השני הוא אמר:
"אנחנו כמו ילד קטן שנכנס לספרייה ענקית המלאה בספרים בכל מיני שפות, הילד יודע שמישהו היה צריך לכתוב את הספרים האלה, אבל הוא לא יודע איך. הילד לא מכיר את השפה שבה הספרים כתובים. הילד מבחין בסדר (תכנון) מסתורי של הספרים, אך עדיין לא מכיר את הכותב".
אני מסכים גם לזה, אף שזכיתי להרבה ביקורת בשל כך.

ה. אבל הוא גם אמר:
"צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי", וזוהי כבר דת של קוסמות,
אך גם אותה אני נוטה לקבל. גם, אני משער, תוך תגובה ביקורתית לא קטנה.

ו. והוא גם אמר:
"אני לא אתאיסט. אני לא חושב שאני יכול לקרוא לעצמי פנתאיסט",
כלומר, הוא לא מזדהה לגמרי עם שפינוזה,
וגם בזה אני איתו.

ז. מצד שני הוא גם אמר:
"איני רוצה ואיני יכול לחשוב על אדם המוסיף להתקיים אחרי מותו הגופני; נניח לנשמות חלשות לטפח מחשבות כאלה מתוך פחד או מתוך אנוכיות מגוחכת",
וכאן אני דווקא נוטה לחלוק עליו.

תְּנוּ לִי כָּל הַיּוֹם
לַהֲגוֹת בְּאִמְרֵי שָׁפֶר
לִשְׁקֹעַ בֵּין דַּפֵּי סֵפֶר
וְלִתְהוֹת עַל קַו הַתֶּפֶר
שֶׁל הָאֲמִתּוֹת הַשּׁוֹנוֹת.

אֵל תִּתְּנוּ לִי לַעֲבֹד
וְלִרְדֹּף אַחַר כָּבוֹד
וְאַחַר כֶּסֶף עוֹד וְעוֹד
אֶל תְּאַלְּצוּנִי לְהִשְׁתַּנּוֹת.

עֵת סָעֲרוּ הָרוּחוֹת
וְכָל דָּבָר הָיָה חֶרְפָּה
עִנְיָנוּ רַק אֲרוּחוֹת
וּלְהַגִּיעַ לְזִקְפָּה,

יָשַׁבְתִּי לִי בָּדָד
וְאֶדֹּם
עִם אִישׁ לֹא מְיֻדָּד
וְאָדֹם.

מַעֲרֶכֶת בְּחִירוֹת, סְפָרִים, סְרָטִים, סְדָרוֹת – שִׁעֲמַמְתֶּם!
הַאִם זֶה רַק אֲנִי? לֹא נִרְאֶה לִי.
וּמַדּוּעַ זֶה קוֹרֶה?
אוּלַי בִּגְלַל שֶׁהַכֹּל נִשְׁקָף אֵלֵינוּ מֵהַמָּסַכִּים.
אוּלַי בִּגְלַל הַבֻּרְגָּנוּת הַשְׂבֵעָה עַל תָּכְנִיּוֹת הָרֵיאָלֵטִי הַמְּטֻפָּשׁוֹת שֶׁלָּהּ, שֶׁמְּקַבְּלוֹת רֶיְטִינְג שִׂיא.
וְאוּלַי פָּשׁוּט כִּי עַל הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים בֶּאֱמֶת לֹא מְדַבְּרִים וְלֹא מְטַפְּלִים בָּהֶם.
כָּל אֶחָד חַי אֶת חַיָּיו הַשִּׁגְרָתִיִּים וְלֹא מְנַסָּה וְלוֹ בִּמְעַט לְהָבִין אֶת נְקֻדַּת הַמַּבָּט שֶׁל הָאַחֵר, וְלֹא מְנַסָּה לִבְנוֹת גֶּשֶׁר, לְפַתֵּחַ קֶשֶׁר, לְהָבִין פֵּשֶׁר, וְלָתֵת תֶּשֶׁר.

(שוב, חושב להסיר, אבל מילא).

הוּא שָׁאַל אוֹתִי: כֵּן, אֲבָל אַתָּה מְכַבֵּד אֶת הַדָּת?
עָנִיתִי: כֵּן, בְּוַדַּאי
אֲבָל בְּעֶצֶם עָנִיתִי מִתּוֹךְ יִרְאָה רִגְעִית
וְאַחַר כָּךְ חָשַׁבְתִּי עַל זֶה שֶׁהַתְּשׁוּבָה הָרְאוּיָה יוֹתֵר הָיְתָה צְרִיכָה לִהְיוֹת – לְמָּה אַתָּה מִתְכַּוֵּן בְּ-מְכַבֵּד?
כֵּן, תְּשׁוּבָה פִילוֹסוֹפִית כְּזוֹ, וְגַם יְהוּדִית מְאוֹד, כִּי הִיא עוֹנָה בִּשְׁאֵלָה. כִּי אֲנִי בְּעִקָּר חוֹשֵׁב עַל הַדָּת בְּמֻנָּחִים שֶׁל אֱמֶת וְלֹא שֶׁל כָּבוֹד.

אָז הַאִם אֲנִי מְכַבֵּד אֶת הַדָּת?
כֵּן, בְּמוּבָן זֶה שֶׁאֲנִי מְכַבֵּד אֶת רְצוֹנָם שֶׁל אֲנָשִׁים לִחְיוֹת כִּרְאוּת עֵינָם. אִישׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה – בְּזֶה אֲנִי דּוֹגֵל, וְאַף שֶׁאֵין זוֹ בְּדִיּוּק לְשׁוֹן הַפָּסוּק.
אֲבָל לֹא, בְּמוּבָן זֶה שֶׁאֵינִי חוֹשֵׁב שֶׁהִיא תְּקֵפָה, וּמֵעֵבֶר לְזֶה אֵינִי רוֹאֶה טַעַם בְּהִשְׁתַּעְבְּדוּת מֵרָצוֹן לְרִיטוּאָלִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים.
אֲבָל כֵּן, בְּמוּבָן זֶה שֶׁבְּחֵלֶק מֵהָרִיטוּאָלִים גַּם אֲנִי נוֹטֵל חֵלֶק, לְמָשָׁל בַּחַגִּים.
כָּךְ שֶׁנִּתָּן לוֹמַר שֶׁחֵלֶק מֵהַדְּבָרִים אֲנִי מְכַבֵּד וְחֵלֶק לֹא.
וְעִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי הַאִם אֶפְשָׁר לְכַבֵּד רַעְיוֹן אוֹ רַק אֲנָשִׁים. לְכַבֵּד אֶת הַחֹק מַשְׁמָע לְהִשָּׁמַע לוֹ, אֲבָל כָּאן דּוֹמֶה שֶׁהַמַּשְׁמָעוּת קְצָת שׁוֹנָה. אָז לֹא, אֵינִי מְכַבֵּד בְּמַעְשַׂי אֶת חֹק הַתּוֹרָה, אַךְ אֲנִי כֵּן מְכַבֵּד בְּהִתְנַהֲגוּתִי אֶת שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה.

כָּל זֶה וְעוֹד הוּא מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לַעֲנוֹת, אַךְ כָּאָמוּר אֲנִי עָנִיתִי מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

מרפא האהבה
(שיר נאיבי)
"כדברי אריסטופנס, "מאותו הזמן ואילך טבועה האהבה באופיים של בני אדם משני המינים, ואל האהבה הוא המשקם של טבענו הקדום, המנסה להפוך שניים לאחד ועל ידי כך לרפא את המין האנושי"" – לאהוב לדעת מאת רועי ברנד.

הָאַהֲבָה הִיא מַרְפֵּא
לֵב אֶל לֵב וּפֶה אֶל פֶּה
אַהֲבַת הַמִּשְׁפָּחָה
אַהֲבָה לְבַת אוֹ בֶּן הַזּוּג
אַהֲבַת הָאֲנָשִׁים כֻּלָּם.

חָדְלוּ לָכֶם מִמְּרִיבוֹתֵיכֶם הַתְּפֵלוֹת
כָּבוּ אֶת הַכַּעַס
וְהַבִיאוּ מָזוֹר לְלִּבְּכֶם.

סוֹקְרַטֶס אָמַר עַל הַמְּשׁוֹרְרִים
"שֶׁלֹּא בְּחָכְמָה הֵם מְחַבְּרִים אֶת שִׁירֵיהֶם, אֶלָּא מִכֹּחוֹ שֶׁל כִּשָּׁרוֹן טִבְעִי וְתוֹךְ כְּדֵי הַשְׁרָאָה אֱלֹהִית",
הָאָמְנָם כָּךְ?
בִּנְעוּרַי כָּתַבְתִּי מַסָּה בַּת חֲמִשִּׁים עַמּוּדִים שֶׁנִּקְרְאָה "עַל הַהֲבָנָה וְהַשִּׁירָה", שֶׁמְּנַסָּה לְהִתְחַקּוֹת אַחַר קַו הַתֶּפֶר שֶׁבֵּינֵיהֶם.
וּבֶאֱמֶת, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבַּשִּׁיר גְּלוּמָה תְּבוּנָה רַבָּה, וְגַם לְעִתִּים רֶגֶשׁ, וְגַם יֹפִי.
כַּמּוּבָן, יֶשְׁנָם סוּגִים שׁוֹנִים שֶׁל שִׁירִים.
אֶת הַמִּכְתָּמִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֲנִי מְכַנֶּה שִׁירִים, אַךְ הֵם פְּרוֹזָאִיִּים מְאוֹד, וְגָלוּם בָּהֶם רַעְיוֹן.
אֲבָל כְּבָר אָמַר אֲבִידָן – שִׁיר הוּא דָּבָר שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר.

(יש לי השגות על השיר הזה, שנכתב כלאחר יד, אבל מילא).

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁבִּנְעוּרַי הִתְיַסַּרְתִּי בַּשְּׁאֵלָה
כֵּיצַד אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁק בְּאִשָּׁה וְגַם לֶאֱהֹב אוֹתָהּ
מִיתוֹס הַקְדֵּשָׁה וְהַקְּדוֹשָׁה בִּלְבֵּל אוֹתִי
וְלֹא הִצְלַחְתִּי לִפְתֹּר אוֹתוֹ.

מֵעוֹלָם גַּם לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָבִין
כֵּיצַד יֵשׁ לְיַשֵּׁב אֶת עִנְיְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְעִנְיְנֵי הַחוֹל, כְּפִי שֶׁנָּהוּג בַּחֶבְרָה הַדָּתִית-לְאֻמִּית מְמַנֶּה בָּאתִי.
רֶגַע אֶחָד אַתָּה מְדַבֵּר בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַךְ בְּרֶגַע אַחֵר אַתָּה עוֹסֵק בַּהֲוָיוֹת הָעוֹלָם.

מֵעוֹלָם לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָבִין אֶת אוֹתָם רְגָעִים
בָּהֶם שַׁבָּת יוֹצֵאת וְהוֹפֶכֶת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת
וְכָל אֶחָד פִּתְאֹם עָסוּק בְּעִנְיָנָיו הָאַרְצִיִּים.

אֲנָשִׁים בְּפֶיְסְבּוּק מִתְוַכְּחִים וּמְגַדְּפִים
כִּי אֵינָם פּוֹגְשִׁים פָּנִים בְּפַנִים
בְּמִפְגָּשׁ אֲמִתִּי אַתָּה רוֹאֶה אֶת הָאָדָם כְּמִכְלוֹל
וּבְמֵילָא מְרֻסָּן יוֹתֵר.

שָׁאֲלוּ אוֹתִי מָה שְׁלוֹמִי
וְהַאִם אָכַלְתִּי מַשֶּׁהוּ
לִפְנֵי שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִים אוֹתִי מָה דַּעְתִּי
עַל הַפָּרָשָׁה שֶׁעַל סֵדֶר הַיּוֹם.

אֵינְכֶם מַכִּירִים אוֹתִי
אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת כָּל צְפוּנוֹתַי
אַל תְּמַהֲרוּ לִשְׁלֹל
אוֹ לִשְׁפֹּט.

הַגַּנֶּנֶת הָיְתָה אַכְזָרִית עַד כְּאֵב
וְהַמְּגִיבִים הָיוּ אַכְזָרִים כְּלַפֶּיהָ
הַפֶּה מְשַׁקֵּף אֶת מָה שֶׁבַּלֵּב
כְּמוֹ הַמַּשְׁמָעוּת בְּאוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה.

הַמְּגִיבִים דָּגְלוּ בְּעַיִן תַּחַת עַיִן
וְהִפְגִּינוּ לְעֵינַי כָּל אֶת שִׂנְאָתָם
וַאֲנִי הִבַּטְתִּי וְהִתְהַפְּכוּ לִי הַמֵּעַיִם
מַדּוּעַ אֵין מַקְשִׁיבִים לַיֵּשׁוּעַ הֶחָכָם?

מָתַי נִלְמָד כְּבָר אֶת הַסְּלִיחָה
וְאֶת הִטַּהֲרוּת הַלֵּב
כִּי מָה שֶׁבְּרֵעֲךָ יֵשׁ גַּם בְּךָ
גַּם כְּשֶׁזֶּה מְצָעֵר וְכוֹאֵב.