גַּם אוֹהֵב מַחֲרִישׁ לָאוֹיֵב יֵחָשֵׁב
לִפְעָמִים הִתְעַלְּמוּת מַשְׁמַעָה פֶּשַׁע
אִי עֲשִׂיָּה יֵשׁ לָהּ מָקוֹם אַךְ לֹא תָּמִיד
מִי שֶׁלֹּא עוֹזֵר הוּא כְּמַזִּיק.

וְלִפְעָמִים דַּוְקָא צָרִיךְ לְהַנִּיחַ לָאָדָם לְנַפְשׁוֹ
לָתֵת לוֹ מֶרְחַב נְשִׁימָה לְסֵדֶר מַחְשְׁבוֹתָיו וּלְהַחֲלִיט
הַאִם אִם כָּךְ בְּעֶצֶם לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר?
לָדַעַת מָה זְמַנּוֹ שֶׁל כָּל דָּבָר זוֹ הַחָכְמָה.

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי

לֵךְ אֵיפֹה שֶׁמּוּאָר
וְלֹא בַּיַּעַר הֶחָשׁוּךְ
כִּי מִי שֶׁלֹּא נִזְהָר
בַּסּוֹף יִהְיֶה נָשׂוּךְ.

לֵךְ אֵיפֹה שֶׁמּוּאָר
הִצָּמֵד כַּזְּבוּב לָאוֹר
כִּי מִי שֶׁלֹּא נִזְהָר
בַּסּוֹף יִפֹּל לַבּוֹר.

אֲנַחְנוּ עַם אֶחָד
גַּם אִם דֵּעוֹתֵינוּ חֲלוּקוֹת
אָמַר אֶת זֶה יָפֶה הַשִּׁיר
שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת.
זֶה יָפֶה מְאוֹד, אַךְ אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ
מָה אִם כֻּלָּנוּ נְאַבֵּד אֶת דְּרָכֵינוּ
לָכֵן חוֹבָה עָלֵינוּ לִדְאֹג וּלְהַקְשִׁיב
גַּם לָאֲחֵרִים שֶׁבְּתוֹכֵנוּ.

אֲנִי מְנַסֶּה לְחַנֵּךְ אֶת הַדֵּעוֹת שֶׁלִּי כְּמוֹ יְלָדִים
לְלַמְדָן לָלֶכֶת תָּמִיד בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְלֹא לִסְטוֹת מִמֶּנָּה
אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי וְהַדֵּעוֹת שֶׁלִּי הוֹלְכִים לְכִוּוּנִים מְנֻגָּדִים
אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לִשְׁמֹר עֲלֵיהֶן, לְהַחֲזִיק בָּהֶן, לְהָגֵן עֲלֵיהֶן
כְּמוֹ יְלָדִים שֶׁעָזְבוּ אֶת הַבַּיִת.

דֶּלֶק
הַקּוֹצִים הַדּוֹלְקִים בַּשָּׂדֶה
נִרְאִים כְּרוֹדְפִים אַחַר מַשֶּׁהוּ.
אַבְרָהָם רָאָה בִּירָה דּוֹלֶקֶת, דּוֹלֶגֶת –
וְנִדְלַק.
מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם
כְּמוֹ דֶּלֶק.

"עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל" – חבקוק א, ד.
"צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ" – משלי יח, יז.

בִּמְקוֹם עֲרָכִים שֶׁל פְּסִיקָה וּמִשְׁפָּט
– שֶׁכְּבוֹדָם בִּמְקוֹמָם מֻנָּח –
בּוֹאוּ נַתְחִיל עִם פִּסּוּק הַמִּשְׁפָּט
וּבֵרוּר וְלִבּוּן כָּל מֻנָּח.

כִּי אִם אֵינֶנּוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים כָּרָאוּי בַּלָּשׁוֹן
יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל
מִשְׁפָּט עֲקַלְקַל, מְקֻלְקָל, וְלֹא קַל
בּוֹ תָּמִיד זוֹכֶה הַצַּדִּיק הָרִאשׁוֹן.

יִגְאָל עָמִיר מְחַיֵּךְ וְהוּא מַמְשִׁיךְ וּמְחַיֵּךְ.
חִיּוּכוֹ אוֹמֵר – כֵּן, אֲנִי יוֹדֵעַ, אַתֶּם תִּזְדַּעְזְעוּ מֵהַמַּעֲשֶׂה שֶׁלִּי, חֵלֶק כְּלַפֵּי חוּץ וְחֵלֶק כְּלַפֵּי פְּנִים, אַתֶּם אֲפִלּוּ תַּעֲשׂוּ עַרְבֵי זִכָּרוֹן לְזֵכֶר הַנִּרְצָח, אַתֶּם תּוֹקִיעוּ אוֹתִי וְתוֹשִׁיבוּ אוֹתִי בַּבּוֹר, אֲבָל אֲנִי אֲנַצֵּחַ.
לֹא יָבוֹא שָׁלוֹם, לֹא יִמַסְרוּ שְׁטָחִים מֵאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, זֶה מָה שֶׁרָצִיתִי וְזֶה מָה שֶׁיִּהְיֶה. אַתֶּם יְכוֹלִים לְהוֹקִיעַ כַּמָּה שֶׁתִּרְצוּ, אֲבָל אֲנִי אֲנַצֵּחַ, אֲנִי כְּבָר נִצַּחְתִּי.
כָּךְ אוֹמֵר חִיּוּכוֹ שֶׁל יִגְאָל עָמִיר. כָּךְ הוּא אָמַר לְמִן הַהַתְחָלָה וְכָךְ הוּא אוֹמֵר בְּיֶתֶר שְׂאֵת עַכְשָׁו. וְכַמָּה שֶׁנִּרְצֶה לְהִתְפַּתֵּל, מִי יוּכַל לְהִתְוַכֵּחַ אִתּוֹ? מִי יוּכַל לוֹמַר לוֹ – טָעִיתָ, אַתָּה טוֹעֶה?
וְכָךְ, כְּמוֹ הַחִיּוּךְ שֶׁל הֶחָתוּל בְּסִפּוּרֵי אָלִיסָה, נוֹתַר רַק חִיּוּכוֹ מְרַחֵף, וְאֵין מְנַחֵם.

אֲבָל אֲנַחְנוּ בַּסּוֹף נְנַצֵּחַ. נָכוֹן?

הָאָקָדֶמְיָה אוֹמֶרֶת שֶׁאוֹבְּסֶסְיָה הִיא טֵרָדוֹן
זֶה מַצָּב בּוֹ אַתָּה חַיָּב לִהְיוֹת אָדוֹן
לִשְׁלֹט בַּמַּצָּב בְּשִׂיא הַמְּיֻמָּנוּת
כִּי טוֹרְדָנוּת הִיא רוֹדָנוּת.

אַךְ בַּסּוֹף יוֹצֵא שֶׁאַתָּה דַּוְקָא מְאַבֵּד שְׁלִיטָה
כִּי לֹא הַכֹּל עוֹבֵד טוֹב בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה
יֵשׁ תָּמִיד דְּבָרִים שֶׁחוֹרְגִים מֵהַסֵּדֶּר
לֹא יַעֲזֹר גַּם אִם תַּצִּיב גֶּדֶר אַחַר גֶּדֶר.

וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ – עָשָׂה סְיָג לַתּוֹרָה
אַךְ מָה לַעֲשׂוֹת שֶׁהַמְּצִיאוּת דִּינָמִית וְלֹא מַמְתִּינָה לְתוֹרָה
לָכֵן אָמַר פְרוֹיִד שֶׁהַדָּת הִיא הַפְרָעָה טוֹרְדָנִית כְּפִיָּתִית
נֹאמַר 'הַפְרָעָה אוֹבְּסֵסִיבִית-קוֹמְפּוּלְסִיבִית', אִם לְהַאֲכִיל בַּכַּפִּית.

שְׂעָרָהּ בְּכוֹס תֵּה
הִיא סְעָרָה בְּכוֹס תֵּה
וְזוֹ אֵינָהּ כּוֹס הַתֵּה שֶׁלִּי
אֲנִי מַעֲדִיף קָפֶה שָׁחֹר חָזָק בְּלִי סֻכָּר
לֹא צָרִיךְ מְתִיקוּת, אֲבָל צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל עֵרָנוּת
שָׁם גַּם יֵשׁ תּוֹעֶלֶת בַּסְּעָרָה
כִּי הִיא מְמִסָּה אֶת הַגַּרְגִּירִים הַקָּשִׁים
וְאֶת הַלֵּב הַקָּשֶׁה.

כּוֹס תֵּה, לְעֻמַּת זֹאת, אֲנִי שׁוֹתֶה רַק כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֶה
אֲבָל הֵם רוֹצִים כָּל יוֹם לְהִשְׁתַּתֵּף בִּמְסִבַּת הַתֵּה שֶׁל אָלִיסָה,
לֹא שֶׁל בּוֹסְטוֹן,
אָז הֵם מְעַרְבְּבִים וּבוֹחֲשִׁים.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, גִּרְסָה ב'
כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל יַם סוּף
וְכָל הַנְּחִילִים הוֹלְכִים אֶל הַצּוּף
מְסַנְּנִים קְלָלָה, מְעַקְּמִים פַּרְצוּף
נִדְבָּקִים כְּמוֹ זְבוּבִים לַבָּשָׂר הֶחָשׂוּף.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם הַתִּיכוֹן
כָּל אֶחָד בָּטוּחַ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מָה נָכוֹן
הָעִקָּר שֶׁאֶת דִּבְרֵיהֶם הֵם אוֹמְרִים בְּבִטָּחוֹן
וְתַחַת יָדָם אִישׁ אֵינוֹ נָחֹן.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַכִּנֶּרֶת
בְּהִשָּׁמֵעַ הַצְּלִיל תַּתְחִיל מַקְהֵלָה מְתֻזְמֶרֶת
וְאַל נָא תִּשְׁאַל מָזֹ'תוֹמֶרֶת
הִיא תַּמְשִׁיךְ לְזַמֵּר עַד שֶׁהִיא גּוֹמֶרֶת.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל יַם הַמֶּלַח
כָּל אֶחָד מֵהֶם מְיַצֵּג פֶּלַח
וְכָל אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ קֶלַח
תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לַךְ.