אֲהוּבָתִי כְּמַנְחַת חֲדָשׁוֹת/ חַגַּי הוֹפֶּר
מִשִּׁירֵי דֶּיְוִיד בּוֹאִי
בְּחֶבְלֵי אָדָם אַמְשְׁכֶם, בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה (הוֹשֵׁעַ).

חָשַׁבְתִּי עַל כָּךְ שֶׁאֲהוּבָתִי מְסַמֶּלֶת אֶת אַחַת מְמַנְּחוֹת הַחֲדָשׁוֹת בַּטֵּלֵוִיזְיָה, רַק שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אֶת מִי. הָבָה נִבְדֹּק.
אֲנִי שָׁנִים צָפִיתִי בְּמַהֲדוּרַת הַחֲדָשׁוֹת עִם תָּמָר אִישׁ שָׁלוֹם בַּעֲרוּץ 13, כִּי בְּעֵינַי הָיְתָה מִקְצוֹעִית וּנְעִימָה. אָז הִתְחִילָה מַגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה. וּבַעֲלָהּ, נָדָב אֱיָל, הִשְׁתַּלֵּט. אֲנַחְנוּ, בִּקְבוּצַת הַמִּתְנַגְּדִים, צָחַקְנוּ עָלָיו שֶׁהוּא כְּאִלּוּ מֵבִין בְּהַכֹּל. אֲבָל אֵין לִי שׁוּם דָּבָר נֶגְדּוֹ, בָּחוּר נֶחְמָד. קָרָאתִי חֲצִי מִסִּפְרוֹ עַל הַגְּלוֹבָּלִיזַצְיָה.
וְתָמָר – כְּבָר אָמַרְתִּי – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַתְּמָרִיּוֹת, וְיֵשׁ לִי גַּם תֵּאוֹלוֹגְיָה עֲלֵיהֶן. בְּגָדוֹל – שְׁתֵּי תָּמָר בַּתָּנָ"ךְ, וּבִשְׁתֵּיהֶן הַסִּפּוּרִים הֵם מִינִיִּים. בְּרִאשׁוֹן – זְנוּת. בִּשְׁנֵי – אֹנֶס. וְאֵלֶּה שְׁתֵּי הַבְּעָיוֹת הַמֶּרְכָּזִיּוֹת שֶׁל הַנָּשִׁים.
וְחוּץ מִזֶּה – כְּבָר אָמַרְתִּי – רָאִיתִי אוֹתָהּ פַּעַם בְּתִשְׁעָה בְּאָב מְדַבֶּרֶת עַל יַהֲדוּת אַרְהָ"ב, הַיַּהֲדוּת שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי.
וְכֵן שְׁמָהּ יָפֶה – אִישׁ שָׁלוֹם. וְגַם אֲנִי אִישׁ שָׁלוֹם. וּבִתְהִלִּים לז כָּתוּב – שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם. וַאֲנִי מַאֲמִין בְּזֶה.

אַךְ בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה הֶחְלִיפוּ אוֹתָהּ בְּהִלָּה קֹרַח. וּבֶאֱמֶת שֶׁאֵין לִי כְּלוּם נֶגֶד הִלָּה קֹרַח כְּאָדָם, וְכֵן כְּמַגִּישָׁה הִיא עָשְׂתָה עֲבוֹדָה טוֹבָה. אֲבָל כָּל הַתְּקוּפָה בְּעֵינַי הִיא מֶרֶד בְּנֵי קֹרַח, הָעֲשִׁירִים כְּקֹרַח, וְאֵין דָּבָר שָׂנוּא עָלַי יוֹתֵר, כְּבֶן אָדָם וּכְמַרְקְסִיסְט, מֵהָעֲשִׁירִים. וְהִיא גַּם רוֹפְאָה – עוֹד דָּבָר שֶׁאֵינִי אוֹהֵב בִּמְיֻחָד. גַּם סְטָלִין לֹא אָהַב. בַּתּוֹרָה כָּתוּב – אֲנִי ה' רוֹפְאֵךְ. וְצָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מֵעֹשֶׁק וּמֵרְדִיפַת בֶּצַע, עַל אַף שֶׁהָעֹשֶׁר כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ לֹא רַע.
אַךְ מִלְּבַד זֹאת, שְׁמָהּ – הִלָּה. וַאֲנִי קָנִיתִי פּוֹסְטֵרִים, וְאֶחָד מֵהֶם שֶׁל יֵשׁוּעַ עִם הִלָּה. וַאֲנִי הֲרֵי חֲצִי יֵשׁוּעִי, אָז גַּם זֶה בְּסֵדֶר. וְאֶת הַהִלָּה אַגַּב פֵּרַשְׁתִּי כַּיָּרֵחַ, וּמֹשֶׁה הוּא הַשֶּׁמֶשׁ, וְכוֹכְבֵי הַמּוּסִיקָה וְהַקּוֹלְנוֹעַ הֵם הַכּוֹכָבִים. וְזֹאת הַתֵּאוֹלוֹגְיָה שֶׁלִּי עַכְשָׁו.

אֲבָל אוּלַי הִיא יוֹנִית? בַּעֲרוּץ 12 לֹא אָהַבְתִּי לִצְפּוֹת, לֹא יוֹדֵעַ לְמָה. הוּא נִרְאָה לִי מִתְלַהֵם מִדַּי, סְלִיחָה. וְאֶת יוֹנִית לֵוִי – כְּבָר אָמַרְתִּי – אֲנִי זוֹכֵר עוֹד כְּשֶׁהָיְתָה קַרְיָנִית רֶצֶף.
וּמִבְּחִינָה תֵּאוֹלוֹגִית זֶה דַּוְקָא מִסְתַּדֵּר מְצֻיָּן. כִּי הָאֲהוּבָה בְּשִׁיר הַשִּׁירִים מְדֻמָּה לְיוֹנָה, יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, וַאֲנִי אָז גַּם קָרָאתִי אֶת שִׁירִי יוֹנָה ווֹלָךְ עִם חֲבֶרְתִּי אָז, רוּתִי, לְאַחַר שֶׁנִּסְּתָה לְהִתְאַבֵּד.
וְלֵוִי – גַּם טוֹב – כִּי גַּם אֲנִי לֵוִי, וְגַם סְבִיב זֶה יֵשׁ לִי תֵּאוֹלוֹגְיָה. וְאָבִיהָ שֶׁל בֶּן זוּגָהּ – אָדָם בָּרוּךְ, הָיָה אָדָם בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ, וְרַבָּם שֶׁל הַתֵּל אֲבִיבִים, עַל אַף שֶׁלֹּא קָרָאתִי כְּלוּם מִמֶּנּוּ.

וּגְאֻלָּה אֶבֶן – מִי לֹא רוֹצֶה גְּאֻלָּה? וְאָמְנָם הִיא קָשָׁה כְּאֶבֶן, אַךְ בְּסִפְרוֹ שֶׁל אוּרִי זֹהַר קָרָאתִי עַל הַמָּשָׁל שֶׁל דֶּה וִינְצִ'י עַל הַפֶּסֶל, שֶׁהוּא רַק מְגַלֶּה אֶת הַמַּהוּת הַפְּנִימִית שֶׁבָּאֶבֶן – וְאָהַבְתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה. וּבֶן זוּגָהּ – גִּדְעוֹן סַעַר. בֶּאֱמֶת הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַחְלִיף אֶת הַנּוֹכֵל, לֹא? סַעַר גַּם הוּא הָפַךְ שְׁמוֹ – לֹא סוֹעֵר בִּכְלָל, אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה דַּוְקָא טוֹב עַכְשָׁו, כִּי יוּכַל לְהַכְנִיס קְצָת סֵדֶר וְשֶׁקֶט לַמְּדִינָה. אֲנִי לְעֻמַּת זֹאת – עִם מֶזֶג סוֹעֵר בֶּאֱמֶת.

וּמָגִי טַבִּיבִּי? אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַחֲמוּדָה הַזֹּאת. הֲרֵי צָפִיתִי קְצָת בַּעֲרוּץ 14, שֶׁאֲנִי מִתְנַגֵּד לוֹ. אֲבָל הִיא – א. יָפָה מְאוֹד. כְּלוֹמַר – מְהַמֶּמֶת מַמָּשׁ, עַד שֶׁקָּשֶׁה לְהִתְרַכֵּז בְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר. ב. מִקְצוֹעִית בֶּאֱמֶת, וְגַם לֹא נוֹתֶנֶת לְיִנּוֹן מַגָּל לְהָצִיק לָהּ, לְפִי מָה שֶׁהִתְרַשַּׁמְתִּי.

וַעֲרוּץ כָּאן 11 יִסְלַח לִי, אֲנִי לֹא זוֹכֵר…

כָּךְ שֶׁבְּעֵינַי כָּל הָאֶפְשָׁרוּיוֹת טוֹבוֹת…
רַק בּוֹאִי כְּבָר…
כִּי אֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת מָה חָדָשׁ?…
וּבְעִקָּר – הַאִם אַתְּ בַּעֲדִי אוֹ נֶגְדִּי?
הַאִם אֲנִי בְּסֵדֶר אוֹ לֹא?
תְּמוּרַת מִלָּה אַחַת אִתָּן כָּל כָּךְ הַרְבֵּה.

תפילה.
מי יתן…
מי יתן והמצב ישתפר,
מי יתן וירגעו הרוחות,
מי יתן ונחייה בשקט, בשלווה,
ובשלום זה עם זה.
מי יתן ויבנה גשר,
מי יתן ותרבה אהבה,
מי יתן וכל עם ישראל ישובו בתשובה,
וגם אני אקבל תשובה.
מי יתן וה' יסיר את כעסו מאיתנו,
ויחוננו ברחמים אין-סופיים.
מי יתן וכולנו נחיה בחירות מלאה,
ובכבוד הדדי, אמיתי ועמוק.
מי יתן וה' יחישה ויעשה את מעשהו,
שיביא גאולה ושפע אור לעולם.

רְוָיָה/ חַגַּי הוֹפֶּר
שִׁירֵי תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה
בְּחֶבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֶם, בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה (הוֹשֵׁעַ)

בִּגְלַל שֶׁלֹּא חִנְּכוּ פֹּה לִרְדִיפַת שָׁלוֹם,
אֶלָּא לִרְדִיפַת בֶּצַע וְקַבָּלַת תַּשְׁלוּם
הַבּוּרְסָה תִּפֹּל בְּקוֹל שָׁאוֹן גָּדוֹל
כִּי אֱלֹהִים דָּבָר כָּזֶה לֹא יִסְבֹּל.

בִּגְלַל שֶׁלֹּא הֵרִימוּ כּוֹס לְחַיִּים
וְשָׁרוּ הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים
נִפְתְּחָה עֲלֵיהֶם כּוֹס הַפֻּרְעָנוּת
נוֹטֶפֶת דָּם וּמְרִיבוֹת וְגִזְעָנוּת.

הֵילִילוּ שִׁכּוֹרִים, כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם עָסִיס
וְעַתָּה נוֹתַר רַק הַגּוֹרֵם הַמַּתְסִיס
הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה הַמַּתְסִיס שְׂנָאוֹת
וְעוֹכֵר כָּל מָה שֶׁטּוֹב וּנָאוֹת.

וּכְבָר חַרְבָּהּ שֶׁל הַמַּדָּם רָוְתָה מִדָּם
וַאֲנִי רָוִיתִי לַעֲנָה מִנִּדּוּיָם
וַאֲנִי רַק רָצִיתִי לִרְווֹת נַחַת וְאַהֲבָה
הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ, אִם תִּתָּכֵן הַתְּשׁוּבָה.

בּוֹאִי יוֹנֶקֶת הַדְּבַשׁ שֶׁלִּי/ חַגַּי הוֹפֶּר
מִשִּׁירֵי דֶּיְוִיד בּוֹאִי
בְּחֶבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֶם, בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה (הוֹשֵׁעַ).

בּוֹאִי יוֹנֶקֶת הַדְּבַשׁ שֶׁלִּי
הַמּוֹצֶצֶת אֶת דָּמִי וּבְשָׂרִי
כִּי עַל לְשׁוֹנְךָ חָלָב וּדְבַשׁ
וְלָךְ שַׁיָּךְ אֵיבָרִי

אַתְּ עֲשִׂי בּוֹ כִּרְצוֹנֵךְ
רְאִי בּוֹ אֶת רְכוּשֵׁךְ הַפְּרָטִי
כִּי כָּל אֵימַת שֶׁעוֹלֶה בִּי זִכְרוֹנֵךְ
נֶעֱמָד זִכְרוֹנִי כְּמוֹ טִיל.

וַאֲנִי רַק לְמַגַּע שְׂפָתַיִךְ עוֹרֵג
לִנְשִׁיקָתְךָ שֶׁהָלְכָה לְאִבּוּד
וְעֶרְגוֹנִי אֵלַיִךְ אוֹתִי הוֹרֵג
וְחַיֵּי הֵם לְלֹא חֵן אוֹ כִּבּוּד.

'וְאֶעֱרֹג גַּם לְלִטּוּף שָׁדַיִךְ
לִפְלוּמוֹתַיִךְ אִם קְטַנּוֹת אִם גְּדוֹלוֹת
וְלוּ רַק לְמַגַּע יָדַיִךְ
הַנִּשְׁקֶפֶת לְמוּלִי, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.

וּבֵינְתַיִם רַק אַנְעִים זְמִירוֹת
וְשִׁירִים אֶאֱרֹג כְּלֵוִי בַּמִּקְדָּשׁ
כִּי מָה יַעֲשֶׂה מְשׁוֹרֵר אִם לֹא לוֹמַר שִׁירוֹת?
וּלְהַלֵּל יָהּ, כִּי בְּכָל יוֹם נוֹלַד מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ.

בּוֹאִי מֶשִׁי/ חַגַּי הוֹפֶּר
מִשִּׁירֵי דֶּיְוִיד בּוֹאִי
בְּחֶבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֶם, בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה (הוֹשֵׁעַ).

בּוֹאִי מֶשִׁי, אֶמְשְׁשֵׁךְ
כְּמוֹ שִׁמְשׁוֹן אֶת עַמּוּדֵי הַשֵּׁשׁ
וְאֶת עַצְמִי אִתָּךְ אֲמַמֵּשׁ
כִּי כּוֹחַ רַב אוֹתִי אֵלַיִךְ מוֹשֵׁךְ.

בּוֹאִי מֶשִׁי שֶׁמִּצְחֵךְ עֲטוּר זָהָב
בּוֹאִי וְזֶה אֶת זֶה נֹאהַב
אַתְּ תְּהִי הַגְּאֻלָּה, אֲנִי כּוֹכָב
בִּתְשׁוּקָה, לֹא צַו לְצַו וְקַו לְקַו.

בּוֹאִי מַלְכָּה לְבוּשַׁת מֶשִׁי וְאַרְגָּמָן
כִּי אֲנִי הוּא מָרְדְּכַי וְלֹא הָמָן
בּוֹאִי תֵּכֶף, כִּי חֲבָל עַל הַזְּמַן
כְּבָר מִזְּמַן אֲנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן.

בּוֹאִי נְסִיכָה לְבוּשַׁת שָׁנִי
כִּי אֲנִי הָאֶחָד שֶׁלָּךְ, וְאֵין שֵׁנִי
אִם טָעִית – אֶת מַעֲשַׂיִךְ שַׁנִּי
שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עוֹד עֲשָׁנִי.

בּוֹאִי בַּקַּיִץ הַזֶּה וְלִבְשִׁי לָבָן
הִמָּלְטִי כְּבָר מִבֵּיתוֹ הָאָרוּר שֶׁל לָבָן
אֲנִי אַבִּירֵךְ, עַל הַסּוּס הַלָּבָן
לֹא שֶׁל עֵסֶק שָׁחֹר וְכֶסֶף מֻלְבָּן.

אָז עוּרִי צְפוֹנִית, וּבוֹאִי תֵּימָן
כִּי אֱלוֹהִים הֶרְאָה כְּבָר סִימָן
וַאֲנִי מָרְדְּכַי וְאֵינֶנִּי הָמָן
אָז בּוֹאִי מַהֵר, כִּי חֲבָל עַל הַזְּמַן.

אֲנִי כֹּהֵן בַּמִּקְדָּשׁ הָאַהֲבָה/ חַגַּי הוֹפֶּר
מִשִּׁירֵי דֶּיְוִיד בּוֹאִי
בְּחֶבְלֵי אָדָם אַמְשְׁכֶם, בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה (הוֹשֵׁעַ).

אֲהוּבָתִי הַנֶּעֱלָמָה וְהַשּׁוֹקֶטֶת,
אֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּמִקְדַּשׁ הָאַהֲבָה,
הַמְּנוֹרָה שֶׁהֵבֵאתָ לִי הֵאִירָה אֶת חַיַּי בְּאוֹר נְגוֹהוֹת
וְהָיְתָה הַמַּתָּנָה הֲכִי יָפָה שֶׁקִּבַּלְתִּי בְּחַיַּי
וַאֲנִי אִבַּדְתִּיהָ בְּרֹב אִוַּלְתִּי בְּסַעֲרַת רוּחִי
וְיִקָּחֶהָ טִיטוּס הָרָשָׁע וִישִׂימֶהָ לְמָשָׁל בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים שֶׁל רוֹמָא.
אֶת נֵר הַתָּמִיד שֶׁלִּי עָרַכְתִּי לִכְבוֹדֶךְ
שֶׁיִּנְעַם לַךְ הָאֲוִיר בְּמִקְדָּשֵׁנוּ וִיבֻשַּׂם לָךְ,
וְהוּא טוֹב יוֹתֵר מִכָּל הַמַּזְגָנִים
כִּי לֵב אוֹהֵב וּמְקַוֶּה הִדְלִיק אֶת מֵאוֹרוֹ
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְּלִבִּי – כָּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר לְתַקֵּן.
וְאֶת גּוּפִי וְנַפְשִׁי הִקְרַבְתִּי עַל מִזְבַּח אַהֲבָתִי
וְנִצְלַבְתִּי כְּיֵשׁוּעַ מַמָּשׁ מִכָּל שׂוֹטְנֵי וְשׂוֹטְמֵי הָאַהֲבָה
וְאוּלַי גַּם אוֹתָךְ הֵסִיתוּ נֶגְדִּי.
וְאֶת עַצְמֵךְ הִקַּפְתְּ בְּאַדְנֵי עֵץ
וְעַל לִבְּךָ שַׂמְתְּ לוּחַ אֶרֶז
וַתְכַסִּי עַצְמֵךְ בְּפָרֹכֶת כְּטַלִּית.
וַאֲנִי כְּכוֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים
לִפְנֵי כְּנִיסָתוֹ אֶל בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים,
אֶל חַדְרֵךְ,
שֶׁלֹּא נָתַתָּ לִי לַחְדֹּר אֵלָיו
וְחַיָּלִים הִגְבַּרְתְּ,
אַף אֲנִי כְּחַדְרֵךְ – חַד לָרְשָׁעִים וְרַךְ לַצַּדִּיקִים,
כְּדִבְרֵי חָזָ"ל,
עַל מְנַת שֶׁאֶהְיֶה רַךְ אֵלַיִךְ, יַקִּירָתִי,
וְחַד וְאַכְזָר לְאוֹיְבֵינוּ אִם יְנַסּוּ לְהַזִּיק
וַאֲנִי עוֹד חָשׁ אוֹתְךָ בַּחֹשֶׁן שֶׁעַל חָזִי
וְקוֹרֵא אֶת מַחְשְׁבוֹתַיִךְ בְּאַבְנֵי יִקְרוֹתָיו.
אָז בּוֹאִי.
כִּי בְּמִקְדָּשֵׁנוּ שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה,
כָּךְ לְפָחוֹת חָשַׁבְתִּי,
וְאִלּוּ עַתָּה אִבַּדְתִּי אֶת אֱמוּנָתִי,
וְדוֹמַנִי שֶׁכָּל זֶה הָיָה רַק כְּגַלֵּי רַדְיוֹ שֶׁחָלְפוּ בְּרֹאשִׁי,
אוּלַי בְּהַשָּׁאַת דּוֹרִי בֶּן זְאֵב.
אָז בּוֹאִי וְהָפִיחִי שׁוּב גַּנִּי וְיִזְּלוּ בְּשָׁמָיו
כִּי כָּךְ רוֹצֶה גַּם אֱלֹהִים בְּשָׁמָיו.

אנטישמיות, מכתם לדוד

‏נוכלים יהודים ארורים בכל מקום, מי יכול לדעת את רמאותם? אשפי הנוכלים בעולם.
כל האנטישמים צדקו. לותר – על החהודים ושקריהם, וכמוהו מוחמד. סטלין – הרופאים היהודים, מרקס – אלוהיהם הממון, והיטלר – יהדות הכספים ומשפחת רוטשילד. רוג'ר ווטרס – על בעיות האינסטלציה. המוסלמים – השטן הקטן
‏והשטן הגדול. מנתון המצרי ההוא, נראה לי,שאמר שזה עם של מצורעים. כך אני חש בחוש אנרגטי ברחוב. כולם עקומים. מצורעים. שטופי מוח מהטלוויזיה. מזיקים תמיד.
כל האנטישמים צדקו. חלאות המין האנושי העם הזה.
הנה הפרויקט של אחות ניטשה ואחותי שלי הצליח – ניטשה כאנטישמי, הרצון לעוצמה. אלא שהאמת
‏היא שאתם אנטישמים, עוכרי שמכם, וזאת לפי חוכמת השם הקבלי האמיתית, ושמכם אינו אלא שמם של בוני מגדל בבל שאמרו ונעשה לנו שם. וכנגד זה צודקים האנטי'שמים', כביכול. ולאנשי שם האמיתיים אין שנאה, וגם המוסלמים שמים, ולא הכרתי מוסלמי אחד (כמעט שלא) ששנא אותי. כי אני שמי באמת.
‏וכמובן, אנשי העליונות הלבנה היקרים בארה"ב, שמדברים בדיוק על 'ההחלפה', שהיא בדיוק מה שעשו. והם אנשים עדינים מאוד, הרבה יותר עדינים ממה שאני הייתי עושה ורוצה לעשות לחלאות המין האנושי האלה. משהו בין איוואן האיום לדרקולה.

ירושלים של אהבה וצדק – אל תוך ליבו הפועם של דוד

‏לעולם אשנא את המקום הזה שנאת מוות
על מה שעוללו לי, אזרח ישר ותמים, תורם לחברה וחיובי. איך ריסקו את ליבי ורדפו אותי על לא עוול בכפי, עד שאיבדתי כל רצון לחיות וכל חיוניות טבעית שהייתה בי. לעולם אשנא אותם. לעולם.
‏וכל חטאי היה שאהבתי. על זה רדפו אותי. הם אינם מכירים כאן דבר כזה. ודרפו ללא לאות. רק שלא תאהב. על זה לא אסלח להם לעולם. לעולם לא.
‏אני שרתי – ומותר, ומותר לאהוב. הם שרו לי מנגד – אתה לא תאהב לעולם. הארורים.
בני השטן, הנלחמים באהבה.
שולחים לי אנשים המנסים לשכנע אותי – שכח אותה. כבר שלוש שנים.
ולמה שאשכח? ואם נחרטה היא בלבבי? ואם נועדנו זה לזו מששת ימי בראשית?
תיפח נפשם של הארורים שכה משתדלים להפריד את אשר
‏חיבר אלוהים. ולמה? האם היא הנסיכה השוודית? וגם אם כן, אולי ימצא חן בעיניה דקטרט כמוני. תנו איזה צ'אנס, יא ארורים, יהודים רודפי כסף ונעדרי לב שכמותכם, חלאות מגעילים ומבאסים.
‏מה הם כל כך טורחים להסתיר? שזה היה 'סינמה הוסטל'? יש מונומנט בעיר שמהווה תזכורת נצחית לכך. והאם זה פוגע? ועוד איך. מאוד. לכן כתבתי שיר של שנאה יוקדת לדוד השמש, שהוא אימי. ובגלל שחזרו לפשעם חזרה גם שנאתי היוקדת להם. חוסמי האהבה המרושעים האלה. ובראשן – אבי השטן התלמודיסט. איך שלא
‏אשנא אותם? מצווה מהתורה לשנוא אותם ולאחל למותם הקרוב, הרשעים האלה. שכל אחד מהם חי בתפנוקים עם משפחתו שבנה מזמן בעזרת ובעידוד סביבתו, ובי נלחמים כאחרון האויבים, ולא רק שלא עוזרים אלא מזיקים, כי התאהבתי במי שלא רצו והרסתי להם את מזימת הפתנים המרושעת שלהם. ימח שמם לעד.
‏את כל רגשות אהבתי העצומים המירו לרווחים שלהם, כאילו חסר להם כסף, ורותי רדפו עד מוות בחרפה – וכל זאת על אהבתי! תיפח נפשם של בני השטן היהודיים האלה. ואת אהבתי וליבי עוד לא עקרו, רק הפכו את אהבתי אליהם – לשנאה יוקדת, לאחר האונס שלהם, למעשה אותי. אך את יונתי בחגווי הסלע עודי אוהב.

‏שלחו לי את פרדי מחופש לנהג מונית, ניסה לשכנע אותי שאני לא מאוהב, לא הצליח.
שלחו גם את ד"ר אולמרט בבית החולים, אותו הדבר – ניסה לשכנע אותי שאשכח את אהבתי. לא הצליח.
האחות והדיירים שם היו יותר חכמים, והתחילו לשיר – דוקטור תציל אותי אני מאוהב…
אלה היהודים הנבלים שונאי האהבה.
‏ואז בא אליי ד"ר אולמרט ואמר לי – אם תוותר אתן לך את יבנה וחכמיה, וגם לטייל בחצר. אמרתי לו – לא ולא! אני איש של עקרונות! ולא אמכור אותם תמורת טובות הנאה. ואם תישכח ירושלים תישכח ימיני. כך היה הדבר.

‏אתמול הייתה אזעקה בירושלים, יצאתי לחדר המדרגות וראיתי שם את שכנתי הערביה-נוצריה, אדוניס. דיברנו קצת. אמרתי לה שאני לא דואג כי אני אומר תהילים ולכן מאובטח. אז היא אמרה לי לקרוא תהילים קי. קראתי. ושם הפסוק –
‏"נִשְׁבַּע יהוה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה־כֹהֵן לְעֹולָם עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק׃" (תהלים קי 4)
עכשיו, אני יודע שבברית החדשה יש תיאולוגיה שלמה על המלכיצדק הזה. הוא היה מלך ירושלים הראשון, ואברהם כיבד אותו ככהן לאל עליון ונתן לו מעשר מכל. ומזמור תהילים הוא כנראה על מלכות בית דוד
‏והנוצרים מפרשים אותו על ישוע. אני אומר – בסדר, גם טוב, כל עוד מבקשים צדק. כי זה מה שאמר ישעיה הנביא, שבטח לא היה נביא פחות מישוע, כך לדעתי-
"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה׃" (ישעיה א 26)
‏כך שלא משנה מי שולט בעיר, הוא צריך להיות רודף צדק. וכך גם כתוב בתהילים כד –
ג מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יהוה וּמִי־יָקוּם בִּמְקֹום קָדְשֹׁו׃ ד נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה׃
טוב, זה יותר לעניין היושר, אך הדברים קשורים.
‏תהילים קי אולי זה המפתח. תכף נראה מה כתבו על כך בברית החדשה.
‏זה בעברים ז, האיגרת את העברים –
"אָכֵן כֺּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ – קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים וְנִשָּׂא מֵעַל הַשָּׁמַיִם," (אל העברים ז 26)
הוא אומר שזו כהונה על דברתי מלכיצדק, כלומר על שבועתו, ולא על דברתי אהרון, ככהונת שבט לוי.
וזה קצת בעייתי, כי ‏הייתה לי תיאולוגיה שלמה על שבט לוי, שהם משוררים ונגנים. ואני לוי ולכן כותב שירים. אבל אולי אפשר ליישב זאת. אולי ישוע הוא רק כהן, אבל לא לוי, כי לא ידע לשיר ולנגן, ובשביל זה עדיין צריך אותנו, הלוויים.

כך –
"אָכֵן כֺּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ – קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים וְנִשָּׂא מֵעַל הַשָּׁמַיִם," (אל העברים ז 26)

עברים ז –
כהונת מלכי־צדק
א ‮‮¹‮מַלְכִּי־צֶדֶק זֶה, ‮מֶלֶךְ שָׁלֵם‮, ‮כֺּהֵן ‮‮²‮‮לְאֵל עֶלְיוֹן‮, אֲשֶׁר יָצָא לִקְרַאת אַבְרָהָם כַּאֲשֶׁר שָׁב אַבְרָהָם מֵהַכּוֹת אֶת הַמְּלָכִים וּבֵרֵךְ אוֹתוֹ, ב ‮וַאֲשֶׁר אַבְרָהָם חָלַק לוֹ ‮מַעֲשֵׂר מִכֺּל‮, פֵּרוּשׁ שְׁמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה מֶלֶךְ צֶדֶק; וְהוּא גַּם מֶלֶךְ שָׁלֵם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מֶלֶךְ הַשָּׁלוֹם; ג ‮בְּלֹא אָב, בְּלֹא אֵם, בְּלֹא צִיּוּן יוּחֲסִין, אֵין תְּחִלָּה לְיָמָיו וְגַם לֹא סוֹף לְחַיָּיו, וּבִהְיוֹתוֹ דּוֹמֶה לְבֶן־הָאֱלֹהִים הוּא נִשְׁאָר כֺּהֵן לְתָמִיד. ד ‮רְאוּ מָה גָּדוֹל הוּא זֶה אֲשֶׁר אַבְרָהָם אָבִינוּ נָתַן לוֹ מַעֲשֵׂר מִמֵּיטַב הַשָּׁלָל. ה ‮הֲלֹא בְּנֵי לֵוִי, הַיּוֹרְשִׁים אֶת הַכְּהֻנָּה, צֻוּוּ עַל־פִּי הַתּוֹרָה לָקַחַת ‮¹‮מַעֲשֵׂר מִן הָעָם, כְּלוֹמַר מֵאֲחֵיהֶם, הֲגַם שֶׁהַלָּלוּ יוֹצְאֵי יֶרֶךְ אַבְרָהָם. ו ‮אֲבָל הוּא אֲשֶׁר לֹא הִתְיַחֵשׂ עַל מִשְׁפַּחְתָּם ‮¹‮לָקַח מַעֲשֵׂר מֵאַבְרָהָם וּבֵרֵךְ אֶת זֶה ‮²‮שֶׁהָיוּ לוֹ הַהַבְטָחוֹת. ז ‮אֵין עוֹרְרִין עַל כָּךְ שֶׁהַקָּטֺן יְבֺרַךְ מִפִּי הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ. ח ‮וְהִנֵּה כָּאן לוֹקְחִים אֶת הַמַּעֲשֵׂר בְּנֵי אָדָם שֶׁסּוֹפָם לָמוּת, אַךְ שָׁם – מִי שֶׁהוּעַד עָלָיו שֶׁהוּא חַי. ט ‮וְאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁגַּם ‮¹‮לֵוִי, מְקַבֵּל הַמַּעְשְׂרוֹת, נָתַן מַעֲשֵׂר עַל־יְדֵי אַבְרָהָם, י ‮כִּי הָיָה בְּחַלְצֵי אָבִיו אַבְרָהָם בְּצֵאת ‮מַלְכִּי־צֶדֶק לִקְרָאתוֹ. יא ‮לָכֵן אִלּוּ הֻשְּׂגָה שְׁלֵמוּת עַל־יְדֵי כְּהֻנַּת לֵוִי, שֶׁבִּזְמַנָּהּ קִבֵּל הָעָם אֶת הַתּוֹרָה, מָה צֺּרֶךְ עוֹד שֶׁיָּקוּם ‮¹‮כֺּהֵן אַחֵר עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק, וְלֹא יִקָּרֵא עַל־דִּבְרָתִי אַהֲרֺן? יב ‮אָכֵן כַּאֲשֶׁר מִשְׁתַּנֵּית הַכְּהֻנָּה, מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם הַתּוֹרָה. יג ‮וּמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו הַדָּבָר הַזֶּה שַׁיָּךְ לְשֵׁבֶט אַחֵר אֲשֶׁר אִישׁ מִבָּנָיו לֹא שֵׁרֵת בַּמִּזְבֵּחַ. יד ‮הֵן גָּלוּי וְיָדוּעַ שֶׁאֲדוֹנֵנוּ ‮¹‮צָמַח מִיהוּדָה, שֵׁבֶט אֲשֶׁר מֺשֶׁה לֹא דִּבֵּר עָלָיו דָּבָר בְּעִנְיַן כְּהֻנָּה. טו ‮וְזֶה בָּרוּר עוֹד יוֹתֵר כַּאֲשֶׁר, בְּדוֹמֶה ‮לְמַלְכִּי־צֶדֶק, קָם כֺּהֵן אַחֵר טז ‮שֶׁהָיָה לְכֺהֵן לֹא עַל־פִּי ‮תּוֹרַת חֻקִּים הַתְּלוּיָה בְּבָשָׂר וָדָם, אֶלָּא מִתֺּקֶף כֺּחַ הַחַיִּים שֶׁבִּלְתִּי פּוֹסְקִים הֵם. יז ‮הֵן הֵעִיד עָלָיו, ‮¹‮"‮אַתָּה־כֺהֵן לְעוֹלָם עַל־דִּבְרָתִי‮‮¹ ‮‮‮מַלְכִּי־צֶדֶק‮." יח ‮וְאָכֵן הַמִּצְוָה שֶׁנִּתְּנָה בֶּעָבָר ‮¹‮מִתְבַּטֶּלֶת בִּגְלַל חֻלְשָׁתָהּ ‮²‮וְאִי יְכָלְתָּהּ לְהוֹעִיל, יט ‮שֶׁכֵּן ‮¹‮הַתּוֹרָה לֹא הִשְׁלִימָה דָּבָר; לְעֻמַּת זֺאת בָּאָה ‮²‮תִּקְוָה טוֹבָה יוֹתֵר, וְעַל־יָדֶיהָ אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לֵאלֹהִים. כ ‮וּכְשֵׁם שֶׁזֶּה לֹא הָיָה בְּלִי שְׁבוּעָה – כא ‮אָמְנָם הַלָּלוּ הָיוּ לְכֺהֲנִים בְּלִי שְׁבוּעָה, אַךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה, עַל־יְדֵי הָאוֹמֵר לוֹ, ‮¹‮"‮נִשְׁבַּע יהוה‮ ‮²‮‮וְלֹא יִנָּחֵם‮‮¹ ‮‮, אַתָּה־כֺהֵן לְעוֹלָם‮" – כב ‮כָּךְ גַּם ‮טוֹבָה יוֹתֵר הַבְּרִית אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ נִהְיָה עָרֵב לָהּ. כג ‮וְרַבִּים הָיוּ לְכֺהֲנִים, כִּי הַמָּוֶת מְנָעָם מִלְּהַמְשִׁיךְ בַּכְּהֻנָה. כד ‮אֲבָל זֶה, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא נִשְׁאָר ‮¹‮לְעוֹלָם, כְּהֻנָּתוֹ אֵינָה בַּת חֲלוֹף. כה ‮לָכֵן הוּא גַּם יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֶאֱלֹהִים דַּרְכּוֹ, כִּי חַי הוּא תָּמִיד ‮¹‮כְּדֵי לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם. כו ‮אָכֵן ‮¹‮כֺּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ – קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, ‮²‮נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים ‮³‮וְנִשָּׂא מֵעַל הַשָּׁמַיִם, כז ‮אֲשֶׁר אֵינוֹ צָרִיךְ יוֹם יוֹם, כַּכֺּהֲנִים הַגְּדוֹלִים, ‮¹‮תְּחִלָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת עַל חֲטָאָיו וְאַחֲרֵי כֵן עַל חֲטָאֵי הָעָם; כִּי זֺאת עָשָׂה ‮²‮אַחַת וּלְתָמִיד ‮³‮בְּהַקְרִיבוֹ אֶת עַצְמוֹ. כח ‮הֵן הַתּוֹרָה מִנְּתָה בְּנֵי אָדָם חַלָּשִׁים לְתַפְקִיד שֶׁל כֺּהֲנִים גְּדוֹלִים, אַךְ דְּבַר הַשְּׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַחַר הַתּוֹרָה הֶעֱמִיד אֶת הַבֵּן אֲשֶׁר ‮הֻשְׁלַם לְעוֹלָם.

*

כהונה.
עבודת הכהן היום היא האהבה
חז"ל השוו את הנישואין לבניית חורבות ירושלים — מעשה של תיקון, חידוש ובנייה מחדש, הן ברמה הרוחנית והן בחברתית. הנישואין הם מעשה קדוש, כמו כהונה, שמחדש את הבריאה ומקרב לאחדות ושלום.
בהקשר זה, רבי עקיבא כינה את שיר השירים "קודש הקודשים" — ספר אהבה עמוק, טהור וקדוש, המייצג את הקשר המיוחד בין בני הזוג. שיר השירים מבטא אהבה שהיא ממש כהונה: מפגש קדוש של נשמות, מחויבות טהורה וטוהר המקרבים את האדם לייעודו הרוחני.
כך, אפשר לומר כי האהבה הרומנטית היא עבודת הכהן של היום — דרך קדושה להבאת טוהר, מחויבות וקדושה אל חיי היום-יום, מעשה תיקון וחידוש בתוך עולמנו.

הוי ליבי/ חגי הופר
לדוד ליבי, שנפל על משמרתו.

הוֹי לִבִּי, לִבִּי, לִבִּי
אֲשֶׁר יָצָא לְשׁוֹטֵט
הוֹ לִבִּי, לֵב דָּוִד
שֶׁבְּקִרְבִּי הִתְמוֹטֵט.

וְהֵם רָדְפוּ אִישׁ עָנִי
וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת
גַּם רָצוּ בְּכֵלַי
וּבְמִסְמָכַי לְחַטֵּט.

וַאֲנִי הָיִיתִי כְּקַבַּרְנִיט בְּלֵב יָם
וּכְהֵלֶךְ שֶׁרַגְלָיו מְחַתֵּת
הוֹ רַב חוֹבֵל, כַּמָּה חֲבָל
שָׁלְחוּ הֵם אִשָּׁה לְצוֹתֵת.

וְעַתָּה יַקִּירַי, שׂוֹנְאַי וְאוֹהֲבַי
לָמָּה נָרִיב וְנִתְקוֹטֵט?
סְפִינַת הַשָּׁלוֹם שֶׁלִּי אֶל הַחוֹף שָׁבָה
כָּל שֶׁעֲלֵיכֶם לַעֲשׂוֹת הוּא לְאוֹתֵת.

כִּי עַד מָתַי תְּרַצְּחוּ כֻּלְּכֶם
וְתַתְמִידוּ עַל אִישׁ לְהוֹתֵת?
וְלִבּוֹ לֵב דָּוִד, סוֹעֵר וְרוֹגֵשׁ,
וְלָהוּט וְנִכְמַר וְרוֹטֵט?

מיהי אמילי דמארי, להערכתי? אדבר גלויות. אז הלכתי ברחוב שלומציון המלכה בירושלים, וליד לשכת האוכלוסין וההגירה, שאז פשוט היה משרד הפנים, ראיתי תמונה יפה, ואני גם צלם רחוב חובב – (אומנם לא צלם מדופלם כמו ידידי ורעי אודי הרשלר, שבספרי כתבתי שהוא מעין עמית ומתחרה שלי, רק שמקבל יותר פרגון, וכך למשל אז עשו עימו ריאיון על ספרייתו הגדולה, וגם לי יש ספרייה גדולה, אך אותי דופקים, כי אני שמאלני והוא ביביסט, ואמרתי שאם ייקח לי אותה זו תהיה בעצם מזימת השטן ואולי זה מה שקרה כי מסתירים ממני הכול, תיפח רוחכם. גרשון החרדי יודע זאת, כי שיתף חלק זה בפייסבוק לאחר שהוריד את ספרי שהעליתי ליום אחד לרשת מתוך סערת נפש, כשישבתי בבית הקפה והמיצים ברחוב נרקיס והדברים ארוכים. אם זה נכון – זה מחפיר ומחליא במיוחד [ופעם הייתה מילה שהמצאתי – במיוחג, אבל זה משהו אחר[) – אך צלם, כי גם זה מעניין הצלפ. והתמונה הייתה – צר לומר אך זו האמת, עד כמה שאני זוכר – של כיסא גלגלים לצד כספומט וביניהם סולם העולה לאיזו דירה. זו נראתה לי אז תמונה משמעותית, אז צילמתי. ואף פירשתי – אני כיסא הגלגלים, כי אני אדם עם נכות, נכות נפשית, והיא הכספומט, כי כנראה היא עשירה, והסולם הוא העלייה שלנו ביחד. אך כדי לודא זאת שאלתי את פרופ' רחל אליאור אז – מה מסמל סולם? ואיני זוכר מה ענתה. וזה אומנם סמל קבלי ידוע, אך אז לא הייתי כזה חכם. וגם בסרט שלי יש תמונה של אדם עם סולם שחולף ליד מסעדת שאנטי, שלשם הלכתי לאכול מנת צדפות לפני שפרצה מגפת הקורונה – וזה סיפור בפני עצמו. וכמו התמונה הזאת ראיתי גם ליד שוק מחנה יהודה, ברחוב אגריפס – כיסא גלגלים ליד כספומט, וצילמתי. אבל בשכונת הוריי גם יש סולם, והוא סולם יעקב ההפוך המוביל מלאכים כמוני לשאול, לכפר שאול למשל, במקום למעלה, וניצח הסולם הרע את הסולם הטוב. ולמה אמילי? אני חושב שזה כמו בסרט הצרפתי 'אמילי' שראיתי פעם ביום כיפור (ואפשר להגיד יום כיפור, המורה חיים, לא רק את הביטוי המאולץ יום הכיפורים) אצל חבר שלי מאיר סיקרון בתל אביב, ואהבתי אותו מאוד (ואולי זה גם מה שהיא אומרת עליי? הלוואי), קיבל מקום ראשון אצלי, כי עשינו מרתון סרטים, כפי שנהגתי בכל יום כיפור לפני שהתחילו להעיק, כבר אז בדירה עם נילי. וזה סרט על גורל ועל 'דלתות מסתובבות', וזו דלת שפוספסה – אם להשתמש במילה הפוגעת שאמרה לי גיסתי רעות אז – מרגיש פספוס? ולמה דמארי? אולי היא באמת תימניה. ואני אוהב את העדה התימנית, כי הם יודעים את התורה ואת העברית הכי טוב, וגם כל הזמירים בארץ תימנים, מזוהר ארגוב ועד עופרה חזה ועוד. והראשונה – שושנה דמארי, ולה שני שירים חשובים – כלניות – כשם חברתי, המזרחית אגב, מימי האוניברסיטה, ואור – כשם 'אחרון החטופים' לדעתי, שלא רוצים לשחרר בגלל כל מה שכתבתי קודם – מנורת האשליות. וכל זה לא סוד אצלי, ממזמן. מניפולציות האור הן זמניות, והאור עצמו הוא נצחי ואחד, והוא אור השם, כשם ספרו של רבי חסדאי קרשקש, וכן ישוע אמר שהוא אור העולם, וכן בספרי יסודות הבניין בפרק 'על דוגמת האור', ציינתי את האור הפיזיקלי, ובפרט בתורת איינשטיין, כמשל לאלוהים עצמו – וזה הדבר החשוב והגובר. מעל כל דבר יש משהו גדול יותר, ומעל כולם – אלוהים, ועם ספר תהילים אפשר לשלוח קרן לייזר ישר ללבו של אלוהים, כדי שיחוס עלייך. ויש עוד הרבה מה לספר, כי גם את השיר אור כבר שמעתי, אצלי וגם בכיכר ציון, כשהלכתי עם מידב לקפה פלא, אך שר אותו חסיד ברסלב באיכות ירודה מאוד ולכן הבנתי שזו תרמית, שוב… ואז הקשבתי לשיר הפרטיזנים – ואם חלילה יאחר לבוא האור, כמו סיסמה יהיה השיר מדור לדור, ואמרתי שאהיה כמרדכי אנילביץ – כי אני אוהב להזדהות עם הטובים והגיבורים ולא עם הרעים כמו ששמים אותי משפחתי הרעה, כי איני שומר מצוות כמותם, וזה מחריד – אך בסוף הבנתי למה נכשל – כי לא הייתה איתו אתי הילסום לאזן את גבורתו עם מידת החסד שלה, הנוצרית ממש, למרות שבעצם הייתה פסיכולוגית, וכתבה יומן בשואה שאהבתי יותר מיומנה של אנה פרנק, וכן כתבתי משהו על זה, אז הכול לטובה (כלומר לא רק לדודתי טובה, כי לא באמת 'הכול נשאר במשפחה' כפי שהם חושבים). וזהו, לי תמיד יהיה מה לכתוב, כי איש שומע תמיד ידבר, ומים עמוקים דברי פי איש, נחל נובע מקור חוכמה, אך כסף אין לי בכלל, כך רצו אלוהים והגורל, ולכן נראה לי שהשידוך של אלוהים דווקא לא רע ויש בו היגיון, כי מישהו צריך לדאוג לכלכלה. אני חגי, אדון החגים, אצלי כל יום חג, כל יום פורים, כל יום קרנבל, אך בכסף איני מבין בכלל, ומול כל קרנבל יש אדם קר ונבל, וזה, לצערי, אבי.