ירושלים של אהבה וצדק – אל תוך ליבו הפועם של דוד
לעולם אשנא את המקום הזה שנאת מוות
על מה שעוללו לי, אזרח ישר ותמים, תורם לחברה וחיובי. איך ריסקו את ליבי ורדפו אותי על לא עוול בכפי, עד שאיבדתי כל רצון לחיות וכל חיוניות טבעית שהייתה בי. לעולם אשנא אותם. לעולם.
וכל חטאי היה שאהבתי. על זה רדפו אותי. הם אינם מכירים כאן דבר כזה. ודרפו ללא לאות. רק שלא תאהב. על זה לא אסלח להם לעולם. לעולם לא.
אני שרתי – ומותר, ומותר לאהוב. הם שרו לי מנגד – אתה לא תאהב לעולם. הארורים.
בני השטן, הנלחמים באהבה.
שולחים לי אנשים המנסים לשכנע אותי – שכח אותה. כבר שלוש שנים.
ולמה שאשכח? ואם נחרטה היא בלבבי? ואם נועדנו זה לזו מששת ימי בראשית?
תיפח נפשם של הארורים שכה משתדלים להפריד את אשר
חיבר אלוהים. ולמה? האם היא הנסיכה השוודית? וגם אם כן, אולי ימצא חן בעיניה דקטרט כמוני. תנו איזה צ'אנס, יא ארורים, יהודים רודפי כסף ונעדרי לב שכמותכם, חלאות מגעילים ומבאסים.
מה הם כל כך טורחים להסתיר? שזה היה 'סינמה הוסטל'? יש מונומנט בעיר שמהווה תזכורת נצחית לכך. והאם זה פוגע? ועוד איך. מאוד. לכן כתבתי שיר של שנאה יוקדת לדוד השמש, שהוא אימי. ובגלל שחזרו לפשעם חזרה גם שנאתי היוקדת להם. חוסמי האהבה המרושעים האלה. ובראשן – אבי השטן התלמודיסט. איך שלא
אשנא אותם? מצווה מהתורה לשנוא אותם ולאחל למותם הקרוב, הרשעים האלה. שכל אחד מהם חי בתפנוקים עם משפחתו שבנה מזמן בעזרת ובעידוד סביבתו, ובי נלחמים כאחרון האויבים, ולא רק שלא עוזרים אלא מזיקים, כי התאהבתי במי שלא רצו והרסתי להם את מזימת הפתנים המרושעת שלהם. ימח שמם לעד.
את כל רגשות אהבתי העצומים המירו לרווחים שלהם, כאילו חסר להם כסף, ורותי רדפו עד מוות בחרפה – וכל זאת על אהבתי! תיפח נפשם של בני השטן היהודיים האלה. ואת אהבתי וליבי עוד לא עקרו, רק הפכו את אהבתי אליהם – לשנאה יוקדת, לאחר האונס שלהם, למעשה אותי. אך את יונתי בחגווי הסלע עודי אוהב.
שלחו לי את פרדי מחופש לנהג מונית, ניסה לשכנע אותי שאני לא מאוהב, לא הצליח.
שלחו גם את ד"ר אולמרט בבית החולים, אותו הדבר – ניסה לשכנע אותי שאשכח את אהבתי. לא הצליח.
האחות והדיירים שם היו יותר חכמים, והתחילו לשיר – דוקטור תציל אותי אני מאוהב…
אלה היהודים הנבלים שונאי האהבה.
ואז בא אליי ד"ר אולמרט ואמר לי – אם תוותר אתן לך את יבנה וחכמיה, וגם לטייל בחצר. אמרתי לו – לא ולא! אני איש של עקרונות! ולא אמכור אותם תמורת טובות הנאה. ואם תישכח ירושלים תישכח ימיני. כך היה הדבר.
אתמול הייתה אזעקה בירושלים, יצאתי לחדר המדרגות וראיתי שם את שכנתי הערביה-נוצריה, אדוניס. דיברנו קצת. אמרתי לה שאני לא דואג כי אני אומר תהילים ולכן מאובטח. אז היא אמרה לי לקרוא תהילים קי. קראתי. ושם הפסוק –
"נִשְׁבַּע יהוה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה־כֹהֵן לְעֹולָם עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק׃" (תהלים קי 4)
עכשיו, אני יודע שבברית החדשה יש תיאולוגיה שלמה על המלכיצדק הזה. הוא היה מלך ירושלים הראשון, ואברהם כיבד אותו ככהן לאל עליון ונתן לו מעשר מכל. ומזמור תהילים הוא כנראה על מלכות בית דוד
והנוצרים מפרשים אותו על ישוע. אני אומר – בסדר, גם טוב, כל עוד מבקשים צדק. כי זה מה שאמר ישעיה הנביא, שבטח לא היה נביא פחות מישוע, כך לדעתי-
"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה׃" (ישעיה א 26)
כך שלא משנה מי שולט בעיר, הוא צריך להיות רודף צדק. וכך גם כתוב בתהילים כד –
ג מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יהוה וּמִי־יָקוּם בִּמְקֹום קָדְשֹׁו׃ ד נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה׃
טוב, זה יותר לעניין היושר, אך הדברים קשורים.
תהילים קי אולי זה המפתח. תכף נראה מה כתבו על כך בברית החדשה.
זה בעברים ז, האיגרת את העברים –
"אָכֵן כֺּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ – קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים וְנִשָּׂא מֵעַל הַשָּׁמַיִם," (אל העברים ז 26)
הוא אומר שזו כהונה על דברתי מלכיצדק, כלומר על שבועתו, ולא על דברתי אהרון, ככהונת שבט לוי.
וזה קצת בעייתי, כי הייתה לי תיאולוגיה שלמה על שבט לוי, שהם משוררים ונגנים. ואני לוי ולכן כותב שירים. אבל אולי אפשר ליישב זאת. אולי ישוע הוא רק כהן, אבל לא לוי, כי לא ידע לשיר ולנגן, ובשביל זה עדיין צריך אותנו, הלוויים.
כך –
"אָכֵן כֺּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ – קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים וְנִשָּׂא מֵעַל הַשָּׁמַיִם," (אל העברים ז 26)
עברים ז –
כהונת מלכי־צדק
א ¹מַלְכִּי־צֶדֶק זֶה, מֶלֶךְ שָׁלֵם, כֺּהֵן ²לְאֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר יָצָא לִקְרַאת אַבְרָהָם כַּאֲשֶׁר שָׁב אַבְרָהָם מֵהַכּוֹת אֶת הַמְּלָכִים וּבֵרֵךְ אוֹתוֹ, ב וַאֲשֶׁר אַבְרָהָם חָלַק לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֺּל, פֵּרוּשׁ שְׁמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה מֶלֶךְ צֶדֶק; וְהוּא גַּם מֶלֶךְ שָׁלֵם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מֶלֶךְ הַשָּׁלוֹם; ג בְּלֹא אָב, בְּלֹא אֵם, בְּלֹא צִיּוּן יוּחֲסִין, אֵין תְּחִלָּה לְיָמָיו וְגַם לֹא סוֹף לְחַיָּיו, וּבִהְיוֹתוֹ דּוֹמֶה לְבֶן־הָאֱלֹהִים הוּא נִשְׁאָר כֺּהֵן לְתָמִיד. ד רְאוּ מָה גָּדוֹל הוּא זֶה אֲשֶׁר אַבְרָהָם אָבִינוּ נָתַן לוֹ מַעֲשֵׂר מִמֵּיטַב הַשָּׁלָל. ה הֲלֹא בְּנֵי לֵוִי, הַיּוֹרְשִׁים אֶת הַכְּהֻנָּה, צֻוּוּ עַל־פִּי הַתּוֹרָה לָקַחַת ¹מַעֲשֵׂר מִן הָעָם, כְּלוֹמַר מֵאֲחֵיהֶם, הֲגַם שֶׁהַלָּלוּ יוֹצְאֵי יֶרֶךְ אַבְרָהָם. ו אֲבָל הוּא אֲשֶׁר לֹא הִתְיַחֵשׂ עַל מִשְׁפַּחְתָּם ¹לָקַח מַעֲשֵׂר מֵאַבְרָהָם וּבֵרֵךְ אֶת זֶה ²שֶׁהָיוּ לוֹ הַהַבְטָחוֹת. ז אֵין עוֹרְרִין עַל כָּךְ שֶׁהַקָּטֺן יְבֺרַךְ מִפִּי הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ. ח וְהִנֵּה כָּאן לוֹקְחִים אֶת הַמַּעֲשֵׂר בְּנֵי אָדָם שֶׁסּוֹפָם לָמוּת, אַךְ שָׁם – מִי שֶׁהוּעַד עָלָיו שֶׁהוּא חַי. ט וְאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁגַּם ¹לֵוִי, מְקַבֵּל הַמַּעְשְׂרוֹת, נָתַן מַעֲשֵׂר עַל־יְדֵי אַבְרָהָם, י כִּי הָיָה בְּחַלְצֵי אָבִיו אַבְרָהָם בְּצֵאת מַלְכִּי־צֶדֶק לִקְרָאתוֹ. יא לָכֵן אִלּוּ הֻשְּׂגָה שְׁלֵמוּת עַל־יְדֵי כְּהֻנַּת לֵוִי, שֶׁבִּזְמַנָּהּ קִבֵּל הָעָם אֶת הַתּוֹרָה, מָה צֺּרֶךְ עוֹד שֶׁיָּקוּם ¹כֺּהֵן אַחֵר עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק, וְלֹא יִקָּרֵא עַל־דִּבְרָתִי אַהֲרֺן? יב אָכֵן כַּאֲשֶׁר מִשְׁתַּנֵּית הַכְּהֻנָּה, מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם הַתּוֹרָה. יג וּמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו הַדָּבָר הַזֶּה שַׁיָּךְ לְשֵׁבֶט אַחֵר אֲשֶׁר אִישׁ מִבָּנָיו לֹא שֵׁרֵת בַּמִּזְבֵּחַ. יד הֵן גָּלוּי וְיָדוּעַ שֶׁאֲדוֹנֵנוּ ¹צָמַח מִיהוּדָה, שֵׁבֶט אֲשֶׁר מֺשֶׁה לֹא דִּבֵּר עָלָיו דָּבָר בְּעִנְיַן כְּהֻנָּה. טו וְזֶה בָּרוּר עוֹד יוֹתֵר כַּאֲשֶׁר, בְּדוֹמֶה לְמַלְכִּי־צֶדֶק, קָם כֺּהֵן אַחֵר טז שֶׁהָיָה לְכֺהֵן לֹא עַל־פִּי תּוֹרַת חֻקִּים הַתְּלוּיָה בְּבָשָׂר וָדָם, אֶלָּא מִתֺּקֶף כֺּחַ הַחַיִּים שֶׁבִּלְתִּי פּוֹסְקִים הֵם. יז הֵן הֵעִיד עָלָיו, ¹"אַתָּה־כֺהֵן לְעוֹלָם עַל־דִּבְרָתִי¹ מַלְכִּי־צֶדֶק." יח וְאָכֵן הַמִּצְוָה שֶׁנִּתְּנָה בֶּעָבָר ¹מִתְבַּטֶּלֶת בִּגְלַל חֻלְשָׁתָהּ ²וְאִי יְכָלְתָּהּ לְהוֹעִיל, יט שֶׁכֵּן ¹הַתּוֹרָה לֹא הִשְׁלִימָה דָּבָר; לְעֻמַּת זֺאת בָּאָה ²תִּקְוָה טוֹבָה יוֹתֵר, וְעַל־יָדֶיהָ אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לֵאלֹהִים. כ וּכְשֵׁם שֶׁזֶּה לֹא הָיָה בְּלִי שְׁבוּעָה – כא אָמְנָם הַלָּלוּ הָיוּ לְכֺהֲנִים בְּלִי שְׁבוּעָה, אַךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה, עַל־יְדֵי הָאוֹמֵר לוֹ, ¹"נִשְׁבַּע יהוה ²וְלֹא יִנָּחֵם¹ , אַתָּה־כֺהֵן לְעוֹלָם" – כב כָּךְ גַּם טוֹבָה יוֹתֵר הַבְּרִית אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ נִהְיָה עָרֵב לָהּ. כג וְרַבִּים הָיוּ לְכֺהֲנִים, כִּי הַמָּוֶת מְנָעָם מִלְּהַמְשִׁיךְ בַּכְּהֻנָה. כד אֲבָל זֶה, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא נִשְׁאָר ¹לְעוֹלָם, כְּהֻנָּתוֹ אֵינָה בַּת חֲלוֹף. כה לָכֵן הוּא גַּם יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֶאֱלֹהִים דַּרְכּוֹ, כִּי חַי הוּא תָּמִיד ¹כְּדֵי לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם. כו אָכֵן ¹כֺּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ – קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, ²נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים ³וְנִשָּׂא מֵעַל הַשָּׁמַיִם, כז אֲשֶׁר אֵינוֹ צָרִיךְ יוֹם יוֹם, כַּכֺּהֲנִים הַגְּדוֹלִים, ¹תְּחִלָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת עַל חֲטָאָיו וְאַחֲרֵי כֵן עַל חֲטָאֵי הָעָם; כִּי זֺאת עָשָׂה ²אַחַת וּלְתָמִיד ³בְּהַקְרִיבוֹ אֶת עַצְמוֹ. כח הֵן הַתּוֹרָה מִנְּתָה בְּנֵי אָדָם חַלָּשִׁים לְתַפְקִיד שֶׁל כֺּהֲנִים גְּדוֹלִים, אַךְ דְּבַר הַשְּׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַחַר הַתּוֹרָה הֶעֱמִיד אֶת הַבֵּן אֲשֶׁר הֻשְׁלַם לְעוֹלָם.
*
כהונה.
עבודת הכהן היום היא האהבה
חז"ל השוו את הנישואין לבניית חורבות ירושלים — מעשה של תיקון, חידוש ובנייה מחדש, הן ברמה הרוחנית והן בחברתית. הנישואין הם מעשה קדוש, כמו כהונה, שמחדש את הבריאה ומקרב לאחדות ושלום.
בהקשר זה, רבי עקיבא כינה את שיר השירים "קודש הקודשים" — ספר אהבה עמוק, טהור וקדוש, המייצג את הקשר המיוחד בין בני הזוג. שיר השירים מבטא אהבה שהיא ממש כהונה: מפגש קדוש של נשמות, מחויבות טהורה וטוהר המקרבים את האדם לייעודו הרוחני.
כך, אפשר לומר כי האהבה הרומנטית היא עבודת הכהן של היום — דרך קדושה להבאת טוהר, מחויבות וקדושה אל חיי היום-יום, מעשה תיקון וחידוש בתוך עולמנו.
שירים - חגי הופר 