לילית

לילית/ חגי הופר
לִילִית הָיְתָה דְּמוּת לֵילִית,
אָהֲבָה לְהִסְתּוֹבֵב בַּלֵּילוֹת,
יָצְאָה לַפָּאבִּים, שָׁתְתָה ווֹדְקָה רֵד בּוּל,
הָיוּ לָהּ כָּל מִינֵי שֵׁדִים שֶׁעִמָּם הִתְמוֹדְדָה,
הִיא הִתְרַחֲקָה מִמִּשְׁפַּחְתָּהּ,
הָיוּ לָהּ יְחָסִים לֹא פְּתוּרִים עִם אָבִיהָ
שֶׁתָּמִיד דִּכֵּא אוֹתָהּ וְלֹא נָתַן לָהּ מֶרְחָב
וְגַם לֹא הֶחְשִׁיב אֶת דְּבָרֶיהָ.
אָז הִיא שָׁתְתָה קְצָת, מָה רַע בָּזֶה?
נָשִׁים אֲחֵרוֹת כְּמוֹתָהּ פָּנוּ לִזְנוּת,
אוֹ לַחֲלוּפִין נִהְיוּ נְזִירוֹת,
וְהִיא כָּל מָה שֶׁעָשְׁתָה הוּא קְצָת לִשְׁתּוֹת.
לְיָמִים מֵת אָבִיהָ,
הַצֵּל הַגָּדוֹל שֶׁרָדַף אוֹתָהּ כָּל חַיֶּיהָ,
אָז נָשְׁמָה לִרְוָחָה, שָׁתְתָה כּוֹס מַיִם,
וְהָפְכָה לְחַוָּה,
הִתְחִילָה לִחְיוֹת, הִתְחִילָה לַחֲווֹת,
וְלֹא רַק לַחֲווֹת דֵּעָה.
אָז לָקַח אוֹתָהּ אָדָם
וְהִיא הָפְכָה לְרַעְיָה וְיוֹלֶדֶת,
אֵם כָּל חַי.