הַיְּחִידִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ נֶאֱמָנִים בָּעוֹלָם –
אֵלּוּ הֵם פְּצָעַי
הַיְּחִידוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הֲגוּנוֹת בָּעוֹלָם –
אֵלּוּ הֵן חֲבוּרוֹתַי
אֲנָשִׁים פָּשׁוּט לֹא יוֹדְעִים לוֹמַר דַּי
וְהֵם מַמְשִׁיכִים בְּרִשְׁעָם, בְּכִסְלָם, בְּשִׂכְלָם
עַד מָתַי?

יְרוּשָׁלַיִם, עִיר בְּרוּכַת קַבְּצָנִים
בָּרוּךְ הַשֵּׁם, לֹא חָסְרוּ עֲנִיַּיִךְ
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה הַמְּכֻבָּדִים הַשְּׁמֵנִים
אַךְ הַזֻּהֲמָה בִּרְחוֹבוֹתַיִךְ.

יְרוּשָׁלַיִם, עִיר בְּרוּכַת דָּתִיִּים
וְחִלּוֹנִיִּים פֹּה מְעַט מִזְעָר
וְהַחַיִּים, כְּמֵי הַשִּׁלוֹחַ, אִטִּיִּים
זֹאת עִיר שֶׁלֹּא יְבִינָהּ זָר.

יְרוּשָׁלַיִם, עִיר מְלֵאַת נְבִיאִים
וְלֹא אֶת כֻּלָּם הִיא הוֹרֶגֶת
כְּשֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אֶת דִּבְרֵיהֶם אָנוּ שׁוֹמְעִים
וְאַחַר-כָּךְ הוֹלְכִים בַּקּוֹפִיקְס לָשֶׁבֶת.

יְרוּשָׁלַיִם, עִיר מַלְאַת מַצְבִּיאִים
כַּמָּה נִלְחֲמוּ עַל חוֹמֹתַיִךְ
מַדּוּעַ הֵם עָלַיִךְ מַצְבִּיעִים?
מַדּוּעַ לֹא מַנִּיחִים אוֹתָךְ בְּשַׁלְווֹתַיִךְ?

שׁוֹכֵב עַל הַמִּטָּה חוֹלֶה מֵת
אֲנִי כְּבָר לֹא בָּטוּחַ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הָאֱמֶת
אֶת מִצְחִי אֲנִי מְקַמֵּט
וְאָז אֶת הָרֹאשׁ שׁוֹמֵט

שׁוֹכֵב עַל הַמִּטָּה חוֹלֶה מֵת
אֵין לִי כּוֹחַ לְהִתְעַמֵּת
מַשֶּׁהוּ אוֹתִי אֶל הָאָרֶץ צוֹמֵת
וְאֶת הַסֵּבֶל לֹא נִתָּן לְכַמֵּת.

שׁוֹכֵב עַל הַמִּטָּה חוֹלֶה מֵת
וּמִסְּבִיבִי כֻּלָּם בִּסְחַרְחֶרֶת פּוֹלִיטִיקָה וְהוֹן
וְאִלּוּ אֲנִי חֲסַר כּוֹחַ וְאוֹן
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּדֻבָּר בְּדִכָּאוֹן.

שׁוֹכֵב עַל הַמִּטָּה חוֹלֶה מֵת
וּכְבָר לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ אֵצֵא מִזֶּה
אַךְ עֲדַיִן מְפֻקָּס וְאֵינֶנִּי הוֹזֶה
עַד שֶׁיִּסְתַּיֵּם הַמַּחֲזֶה.

תמרור אין כניסה – זה סיפור חיי.
אין כניסה למעגלים החברתיים
אין כניסה לשיח
אין כניסה לשוק העבודה
אין כניסה לשידוכים
אין כניסה למקומות, אלא לאחר בידוק בטחוני
אין כניסה למקומות, אלא בהצגת תו ירוק
אין כניסה לאירועים יקרים, כי אין כסף
אין כניסה לחברת הכותבים, כי אין קוראים ואין קונים
אין כניסה.

כך, מודר מכל הנאה, כאותו רבי אלעזר בן הורקנוס, שאביו הדירו מכל נכסיו.

כך, כמו אותו אדם שמתאר קפקא, שיושב ב'שער החוק', והשומרים לא נותנים לו להיכנס, ולפני מותו לשאלתו הם אומרים לו – השער הזה נוצר רק בשבילך, ועכשיו אנחנו סוגרים אותו.

וּכְבָר עָמְדָה הַסַּכִּין עַל הַצַּוָּאר
וְשָׁחֲטָה
וּכְבָר לָחֲצָה הַיָּד עַל הַשַּׁד
וְסָחֲטָה
וּכְבָר רִקְּדָה הַמַּאֲכֶלֶת בַּבָּשָׂר
וְהִשְׁחִיתָה
וּכְבָר פָּרַח הַזָּדוֹן, יָצְאָה הַצְּפִירָה
וְהֵמִיתָה.

הַשַּׁסּוֹ עִם הַסֵּלוֹלָרִים?
עֲלֵיהֶם כְּבָר דִּבַּרְתִּי
הָרָצִים לְהָרַע?
עֲלֵיהֶם כְּבָר דִּבַּרְתִּי
הַגֶּזְלַיְטִינְג הַגּוֹזֵל?
עָלָיו כְּבָר דֻּבַּר
אֲבָל הִנֵּה שׁוּב חוֹזֵר אוֹתוֹ הַדָּבָר.

עַל סְבָרוֹת מוּל הוֹכָחוֹת?
עַל כָּךְ כְּבָר דִּבַּרְתִּי
עַל אֲטִימַת הָאֹזֶן לְתוֹכֵחוֹת?
עַל כָּךְ כְּבָר דִּבַּרְתִּי
אַךְ כְּאִלּוּ לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר
כִּי הַכֹּל כָּאן נִשְׁאַר אוֹתוֹ הַדָּבָר
בְּמַמְלֶכֶת הַפֶּשַׁע וְהַזָּדוֹן
עַד אֲשֶׁר יָבוֹא יוֹם הַדִּין הָאַחֲרוֹן
אוֹ עַד אֲשֶׁר יוֹבְלוֹ לָאֲבַדּוֹן.

עוֹד יוֹם בּוֹ הָרוּחוֹת סוֹעֲרוֹת
וַאֲנִי יוֹשֵׁב וְסוֹפֵר שְׂעָרוֹת
רַבִּים הִרְהוּרִים וְרַבּוֹת הַשְׁעָרוֹת
וְדָבָר וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ.

עוֹד יוֹם בּוֹ הָרוּחוֹת סוֹעֲרוֹת
בּוֹ פּוֹנֶה אִישׁ אִישׁ לְעִנְיָנָיו
וַאֲנִי נִשְׁאָר פֹּה בְּלִי מָה לַעֲשׂוֹת
יָשָׁר, מִסְתּוֹרִי וְעָנָו.

עוֹד יוֹם בּוֹ אֲרוּחוֹת מֻגָּשׁוֹת
וְכֵן גַּם אֲרוּחוֹתַי
וְלַמְרוֹת הַפְצָרוֹת וּבַקָּשׁוֹת
לֹא אֲשַׁנֶּה אָרְחוֹתַי.

עוֹד יוֹם בּוֹ סוֹעֲרוֹת הָרוּחוֹת
וַאֲנִי מְחַכָּה לְאוֹרְחוֹתַי
נוּ, דַּי כְּבָר, כַּמָּה אֶפְשָׁר לְחַכּוֹת?
אֵלֵךְ מִפֹּה וְדַי.

אילן, אילן
מה יפים ענפייך
עלייך שרו המשוררים
ואותך דימו הנביאים
תחתייך גם ריקדו עובדי האלילים.
אילן, אילן
חסה עלינו מצילך
בארץ קופחת-שמש זו
ידועת תלאובות.
אילן, אילן
ממך החמצן שאנו נושמים
ועלייך יקננו ציפורי-השיר
ואתה רק אחת תבקש –
שנרחיק ממך את אויבך המר,
המסור.

ניצול ממלכת הניצול
אין לי על מה להתנצל.

כשנקטע סיפור חייך
פנה למוסיקה.