מתגעגע לסגרים, למסכות

מִתְגַּעְגֵּעַ לַסְּגָרִים, לַמַּסֵּכוֹת
כַּמָּה אֲנִי לֹא יָכוֹל לְחַכּוֹת
לַזְּרִיקָה שֶׁתִּכָּפֶה עָלַי בַּזְּרוֹעַ
וְכַמָּה אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לָרֹעַ.

הֵיכָן כָּל הָאֲנָשִׁים הַלְּחוּצִים?
הֵם הוֹלְכִים עַכְשָׁו שְׂמֵחִים וּמְרֻצִּים
לְלֹא חֲשָׁשׁ, לְלֹא מוֹרָא, לְלֹא הִיסְטֶרְיָה
גַּם לֹא מִסַּלְמוֹנֵלָה אוֹ לִיסְטֶרְיָה.

הֵיכָן בִּידוּד הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא נִשְׁמָרוּ?
הֵיכָן מַבַּע הַדְּאָגָה שֶׁל קוּשְׁמָרוֹ?
וְהֵיכָן כָּל אוֹרְחֵי הָאֻלְפָּנִים?
וּמַדּוּעַ לֹא מַסְתִּירִים יוֹתֵר אֶת הַפָּנִים?

מִתְגַּעְגֵּעַ לַמַּסֵּכוֹת, לַסְּגָרִים
לַסְּפִירָה כָּל יוֹם שֶׁל הַפְּגָרִים
לַתּוֹר בִּבְדִיקוֹת הָאַנְטִיגֵן
וּלְאֵלֶּה שֶׁאָמְרוּ – זֶה לֹא הוֹגֵן.

(טוב, תשמעו, זה מה שיצא. על חירות המשורר שמעתם?).