לֹא, לֹא הַמִּתְנַגְּדִים וְלֹא מִתְנַגְּדֵי הַמִּתְנַגְּדִים,
אֵינִי רוֹוֶה נַחַת מֵהֶם.
הֱיוּ בְּעַד, אֲנִי בְּעַד הַבְּעַד.
אָמְרוּ הֵן לַחַיִּים, אָמַר נִיטְשֶׁה (וְזֶה אוּלַי הַדָּבָר הַנָּכוֹן הַיָּחִיד שֶׁאָמַר).
מַסְפִּיק לְהִתְנַגֵּד, מַסְפִּיק לִרְטֹן,
לָזֶה אֲנִי אוֹמֵר –
לֹא, לֹא, לֹא.

(תודה לשורי חזן על שורת המוטיב)

רק על עצמי לספר לא ידעתי
ולכן דיברתי על פוליטיקה וספורט
ולכן סיפרתי על ספרים וסדרות
וכך המשכתי עוד ועוד.

רק על עצמי לספר לא ידעתי
כי את זה השארתי בסוד
כי לא רציתי להיטלטל ולרעוד
כי לא רציתי סערות ודמעות.

רק על עצמי לספר לא ידעתי
אבל עצמי הלך וחילחל
אבל עצמי הלך והתחלחל
ובכן, מתי לדבר על עצמי אחל?

הכול כל כך לאה ויגע
מיליון ערוצים שאין בהם כלום
מדמיין את הדובר כברווז מגעגע
באגם איסלנדי נידח ושמום.

אנשי ספרות שולפים ציפורניים
ורבים על פירורים שזורק להם הגביר
יש להם קורא אחד את שניים
רגע, מעניין, הנה אני מגביר.

ואנשי ההייטק כותבים שורת קוד
ואז יושבים שעה לבחור אוכל בוולט
אז בשביל מה את עצמי על המזבח לעקוד?
מדוע אעשה זאת עוד?

בעצם לא מעניין, הנה אני מנמיך
מנמיך ציפיות, מנמיך את הרמה
הרי במילא סוף אדם רימה
והכול שמום, הביל וסמיך.

הֵיכָן שֶׁמַּחְשְׁבוֹתֶיךָ – שָׁם אַתָּה
מִי זֹאת לֹא יוֹדֵעַ?
אַךְ אֲנִי שָׂם לֵב לָזֶה יוֹתֵר וְיוֹתֵר
וְהוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּכְנֵעַ.

הֵיכָן שֶׁמַּחְשְׁבוֹתֶיךָ עַתָּה –
שָׁם תִּפְגֹּשׁ גַּם אֶת הִשְׁתַּקְּפוּתָם
הֲרֵי כַּמַּיִם הַפְּנִים לַפָּנִים
כָּךְ לֵב הָאָדָם לָאָדָם.

אָדָם לְאָדָם זְאֵב? לֹא אֶצְלֵנוּ
אֶצְלֵנוּ בְּנֵי אָדָם מַסְבִּירִים פָּנִים
הַגֵּיהִנּוֹם הוּא הַזּוּלָת? לֹא בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ
לֹא אִם נִכְנָסִים אֶת הַנֶּפֶשׁ בִּפְנִים.

כָּךְ, אִם תַּחֲשֹׁב עַל זוּלָתְךָ
בִּקְצֵה מַחְשַׁבְתְּךָ יוֹפִיעַ הָאַחֵר
וְאִם לֹא תִּסְתַּגֵּר בְּעוֹלָמְךָ
יִתָּכֵן וְתִמְצָא חָבֵר.