שיר מושהה

רַק הַסֵּבֶל מַמָּשִׁי
לֹא בְּגָדִים מִמֶּשִׁי
אַתְּ רוֹצָה לְהִתְמַמֵּשׁ? מַשְּׁשִׁי
זֶה יְגוֹנִי וּמְשׂוֹשִׂי.

כָּל הַטּוֹב נִמְצָא בַּחוּשׁ
בּוֹ אַתָּה חוֹשֵׁב, וּבוֹ אַתָּה חוֹשֵׁק
בּוֹ אַתָּה חוֹשֵׁד, וְגַם חוֹשֵׁשׁ
אִתּוֹ אֶפְשָׁר לְהִתְאַכְזֵר וְגַם לָחוּס.

אֲבָל בִּרְדִיפַת מָמוֹן
כָּל הַטּוֹב נִמְצָא בָּחוּשׁ
הוּא לֹא בְּךָ, כִּי אִם בַּחוּץ
הַרְחֵק מֵרְדִיפַת רְכוּשׁ.

(החלק האחרון מתכתב עם מורה נבוכים ג, נב, שאומר על רדיפת הממון – 'וזו שלמות שאין מגע בינה ובין אותו האדם כלל', אבל שני הבתים הראשונים בעצם הפוכים לדעת הרמב"ם, שאמר, בעקבות אריסטו, כי 'חוש המישוש חרפה הוא לנו', אז בינתיים אני משהה שיר זה, אז מעלה אותו פה בכל זאת).