תַּחְלוּאָה
הַמִּלָּה הַזֹּאת מַחְלִיאָה אוֹתִי
מַזְכִּירָה אֶת הַמִּלָּה מֵחְלוּאָה
אֲבָל הִיא בְּנוּיָה בְּמִשְׁקָל מֻכָּר
וְאָמֵרִיקָאִים לֹא יְכוֹלִים לוֹמַר אוֹתָהּ,
בִּגְלַל הַחֵי"ת.
חֵי"ת הִיא אוֹת שֶׁל חִרְחוּר גְּרוֹנִי
חחח וְלֹא שֶׁל צְחוֹק.

בָּדַקְתִּי וְרָאִיתִי כִּי
'בִּיבִיסְטִים' וְ'רַק לֹא בִּיבִּי' הֵם עֲרָכִים בְּוִיקִיפֶּדְיָה
בִּיבִיסְטִים וְרַק לֹא בִּיבִּי הֵם עֲרָכִים
פַּעַם הָיוּ קַפִּיטָלִיזְם וְסוֹצְיָאלִיזְם
פַּעַם הָיוּ לְאֻמִּיּוֹת וְצֶדֶק
הַיּוֹם יֵשׁ בִּיבִיסְטִים וְרַק לֹא בִּיבִּי
שֶׁהִתְחַיֵּינוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

אָז לָמָּה אוֹמְרִים שֶׁהַדּוֹר שֶׁלָּנוּ חֲסַר עֲרָכִים?

במקום שיש ובמקום שאין – לפי חיפוש גוגל

בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה יֵשׁ הַכֹּל
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֱמֶת שֵׁם הַלֵּב שָׁקֵט
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה יֵשׁ חַיִּים
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סָפֵק אֵין סָפֵק
בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרְפוּ סְפָרִים
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל ה' אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רָצוֹן – יֶשְׁנָהּ גַּם דֶּרֶךְ
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּרִיאוּת יֵשׁ תִּקְוָה וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תִּקְוָה יֵשׁ הַכֹּל

בִּמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ.

רַק הַסֵּבֶל מַמָּשִׁי
לֹא בְּגָדִים מִמֶּשִׁי
אַתְּ רוֹצָה לְהִתְמַמֵּשׁ? מַשְּׁשִׁי
זֶה יְגוֹנִי וּמְשׂוֹשִׂי.

כָּל הַטּוֹב נִמְצָא בַּחוּשׁ
בּוֹ אַתָּה חוֹשֵׁב, וּבוֹ אַתָּה חוֹשֵׁק
בּוֹ אַתָּה חוֹשֵׁד, וְגַם חוֹשֵׁשׁ
אִתּוֹ אֶפְשָׁר לְהִתְאַכְזֵר וְגַם לָחוּס.

אֲבָל בִּרְדִיפַת מָמוֹן
כָּל הַטּוֹב נִמְצָא בָּחוּשׁ
הוּא לֹא בְּךָ, כִּי אִם בַּחוּץ
הַרְחֵק מֵרְדִיפַת רְכוּשׁ.

(החלק האחרון מתכתב עם מורה נבוכים ג, נב, שאומר על רדיפת הממון – 'וזו שלמות שאין מגע בינה ובין אותו האדם כלל', אבל שני הבתים הראשונים בעצם הפוכים לדעת הרמב"ם, שאמר, בעקבות אריסטו, כי 'חוש המישוש חרפה הוא לנו', אז בינתיים אני משהה שיר זה, אז מעלה אותו פה בכל זאת).

בְּתוֹךְ אִי הַשְּׁפִיּוּת, מְחַפֵּשׂ אִי שֶׁל שְׁפִיּוּת
אוֹמְרִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל הִיא מְדִינַת אִי
אֲבָל לֹא אִי כָּזֶה.

הַבְּעָיָה הִיא הָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה
לֹא הַמְּצִיאוּת הַחֲמוּרָה
אֵין לְהַבִּיט אָחוֹר אֶל סְדוֹם וַעֲמֹרָה
הַבְּעָיָה הִיא בַּשֶּׁלֶט, לֹא בַּמַּהֲמוֹרָה.

הַבְּעָיָה הִיא הָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה
לֹא בַּמְּצִיאוּת הַשְּׁבוּרָה, הַגְּמוּרָה
לְהַבִּיט בָּהּ – זֶה מֵטִיל מוֹרָא
אַל תַּצִּיבוּ לְמוּלֵנוּ מַרְאָה.

דַּבְּרוּ אֵלַי בְּמִלִּים
לֹא בִּגְרָפִים וַעֲקֻמּוֹת
דַּבְּרוּ אֵלַי בְּמִלִּים חֲכָמוֹת
דַּבְּרוּ עַל רוּחַ בַּשְּׁדֵמוֹת.

כֻּלָּם מְדַבְּרִים עַל סְתִימַת פִּיּוֹת
אַף אֶחָד לֹא מְדַבֵּר עַל סְתִימַת פִּיּוּט
חוּץ מֵאֶחָד שֶׁהִתְבַּלְבֵּל קְצָת בָּאִיּוּת
דַּבְּרוּ עַל הַחֲלוֹם, לֹא עַל הַסִּיּוּט.

דַּבְּרוּ אֵלַי בְּמִלִּים
לֹא בִּגְרָפִים וַעֲקֻמּוֹת
כִּי הָעֲקֻמּוֹת כִּשְׁמָן הֵן – עֲקֻמּוֹת
וְהַמִּלִּים מְנַחֲמוֹת.

אַל תְּדַבֵּר אוֹ תִּכְתֹּב מֵהַבֶּטֶן
אַתָּה יוֹדֵעַ מָה יוֹצֵא מֵהַבֶּטֶן –
חָרָא.

כְּדֵי לְטַפֵּחַ אֶת יַלְדְּךָ
טְפַח עַל כְּתֵפוֹ
לֹא עַל פָּנָיו.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת הָאֶזְרָח הַקָּטָן
לְהִתְעַסֵּק בְּעִנְיָנַי, הַאִם זֶה נִתָּן?
לַעֲבֹד, לְבַלּוֹת, כְּאַחַד הָאָדָם
לִקְבֹּעַ תּוֹר לַדֹּאַר וְלִבְדִיקַת דָּם.

אֵין לִי פִּתְרוֹן לְכָל בְּעָיוֹת הָעוֹלָם
אֵינֶנִּי רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה חֲלוּפִי, כְּמוֹ כֻּלָּם
כֵּן יֵשׁ לִי דֵּעָה, כִּוּוּן מַחְשָׁבָה, הַשְׁקָפָה
אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי פַּעַם בְּאַרְבַּע שָׁנִים, אֲשַׁלְשֵׁל לָכֶם אוֹתָהּ בְּמַעֲטָפָה.