חנוך לנער

אֵלֶּה שֶׁמַּאֲמִינִים כִּי הָאָדָם מִטִּבְעוֹ טוֹב
כְּמוֹ רוּסוֹ אוֹ הָרַב קוּק
כַּמָּה פְּעָמִים צָרִיךְ זֹאת לִכְתֹּב
וַהֲרֵי דָּבָר זֶה הוּא חָקוּק –

כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו
וְלָכֵן הוּא מַפְתֵּחַ חֶבְרָה וּמִשְׁפָּט
מִטִּבְעוֹ הוּא לֹא אַחְרַאי לְמַעֲשָׂיו
וּלְשׁוּם דָּבָר לֹא יִהְיֶה לוֹ אִכְפַּת.

לָכֵן צֻוֵּינוּ – חֲנוֹךְ לַנַּעַר
וְאָמְנָם – עַל פִּי דַּרְכּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה פֶּרֶא וּבַעַר
אֲבָל שֶׁיִּתְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבּוֹ.