איוב יב –
א וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. ב אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה. ג גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה.

אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם
וְהוֹלְכִים זֶה עִם זֶה
לְכֻלְּכֶם אוֹתוֹ טַעַם
וּלְכֻלְּכֶם אוֹתוֹ זַעַם
קָדוֹשׁ
אוּלָם לִי עוֹלָם מִשֶּׁלִּי
וַאֲנִי נוֹשֵׂא בּוֹ אֶת מִשְׁלִי
וַאֲנִי מֵטִיל בּוֹ אֶת מִמְשָׁלִי
וּלְדַעְתִּי אַתֶּם אֶת עַצְמְכֶם מַשְׁלִים.

הָעֵדֶר פּוֹעֶה
מֶה מֶה מֶה
מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ
עַל מָכְרְכֶם אֶת יוֹסֵף!

1.
רָאִיתִי אֶת יָפְיָהּ כִּי רַב
רָאוּהָ בָּנוֹת וִיאַשְּׁרוּהָ
אֲבָל לָמָּה עַכְשָׁו,
כְּשֶׁהַמַּצָּב כָּל-כָּךְ גָּרוּעַ.

רָאִיתִי אֶת יָפְיָהּ כִּי רַב
מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים
אַךְ אֵיךְ אֶגַּשׁ וְאֵיךְ אֶקְרַב
וּמִכְרָהּ רָחוֹק מִפְּנִינִים.

2.
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ
יֶעֱרַב לִי מֶתֶק תּוּתַיִךְ
לְכִי לְךָ בְּעִתּוֹתַיִךְ
מִי יֵדַע שִׁיטוֹתַיִךְ.

דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ
אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵאִישׁוֹנֵךְ
הֲבִיאִינִי נָא בְּכִבְשׁוֹנְךָ
וְאֶל תִּנְעֲצִי בִּי קִלְשׁוֹנְךָ.

תֵּן לִזְמַן שֶׁיַּעֲבֹר
אַל תַּעֲשֶׂה דָּבָר
אִם מִתְחַשֵּׁק לְךָ לַעֲשׂוֹת סְפּוֹרְט – עֲשֵׂה סְפּוֹרְט
אִם לֹא מִתְחַשֵּׁק לְךָ לַעֲשׂוֹת סְפּוֹרְט – אַל תַּעֲשֶׂה סְפּוֹרְט
אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקְרֹא סֵפֶר – קָרָא סֵפֶר
אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לִקְרֹא סֵפֶר, אוֹ לֹא מַצְלִיחַ לְהִתְרַכֵּז – אַל תִּקְרָא
עֲזֹב,
נוּחַ,
עָשָׂה רַק מָה שֶׁמִּתְחַשֵּׁק אוֹ מָה שֶׁהֶכְרֵחִי.
זֶה נָכוֹן לִשְׁעוֹת מַשְׁבֵּר
וְזֶה נָכוֹן בִּכְלָל בַּחַיִּים.

על שלושה דברים עומדת הקורונה –
על הזום
ועל הזומבה
ועל הזומבי.

לוח שידורי הטלסקרין:
בשמונה הפחדה, בתשע הצחקה.

בְּךָהַי נַעֲרָה יָפָה
חָבַל שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֵלַיִךְ יוֹתֵר מִשְּׁנֵי מֶטֶר
אֶת יוֹדַעַת, זוֹ רוּחַ הַתְּקוּפָה
וּבִגְלַל נְגִיף הַכֶּתֶר.
וַדַּאי לֹא אוּכַל לְחַבֵּק, לְנַשֵּׁק
כִּי זֶה יָכוֹל לְהַדְבִּיק
אֲבָל הַאֲמִינִי לִי, אֲנִי בָּךְ חוֹשֵׁק
וְאֶת אַהֲבָתִי אֵין לְהַדְבִּיר.

אִמִּי קִבְּלָה סֵפֶר מַאֲמָרִים שֶׁל יָדִיד, שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְפַרְסֵם בְּחַיָּיו. זֶה הִכְמִיר אֶת לִבִּי. יוֹשֵׁב אָדָם, לוֹמֵד, טוֹרֵחַ, וּבַסּוֹף כָּל פְּרִי עֲמָלוֹ מְחֻלָּק רַק לְמִשְׁפָּחָה וַחֲבֵרִים, וְסָפֵק אִם גַּם הֵם קוֹרְאִים בּוֹ, וְאִם כֵּן – נוּ אָז מָה?
אֲבָל נַנִּיחַ שֶׁאָדָם מְפַרְסֵם בְּחַיָּיו וּמְקַבֵּל פִידְבֵּק טוֹב, נַנִּיחַ שֶׁאָדָם מַצְלִיחַ מְאוֹד אֲפִלּוּ, מָה יוֹצֵא לוֹ מִזֶּה, מִלְּבַד עֹנֶג הָעֲשִׂיָּה בִּזְמַן הוֹוֶה, מָה יוֹצֵא לוֹ מִזֶּה לְאַחַר מוֹתוֹ?
הַמַּחְשָׁבָה הַזּוֹ לֹא עוֹזֶבֶת אוֹתִי מִיּוֹם שֶׁעָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי. הִיא מֻכֶּרֶת לַעֲיֵפָה, וּבְכָל זֹאת אֵינִי יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנָּה. תּוֹדַעַת מָוֶת מְפֻתַּחַת, כְּפִי שֶׁמְּכַנָּה אוֹתָהּ חָבֵר אֶחָד שֶׁלִּי, אוֹ כְּבִטּוּי הַנָּפוֹץ – מֵמֶּנְטּוֹ מוֹרִי, זְכֹר אֶת יוֹם הַמָּוֶת.
וַעֲדַיִן, כְּשֶׁאָמוּת יוֹם אֶחָד, אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיְּזַכְּרוּנִי לְטוֹבָה, שֶׁיֹּאמְרוּ הָיָה אָדָם טוֹב, חָכָם, נָדִיב, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְלֹא – אֵיזֶה מְנֻוָּל הָיָה.

יֵשׁ מַחֲלָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לַאֲנָשִׁים כִּמְעַט לֹא לִנְשֹׁם
וּמָה הַפִּתְרוֹן? לִגְרֹם לְכֻלָּם כִּמְעַט לֹא נְשֹׁם.
אֲנִי הָאִישׁ שֶׁשּׁוֹמֵר עַל כָּל הַכְּלָלִים
אֲבָל חוֹשֵׁב שֶׁכָּל הָעִנְיָן הַזֶּה הוּא אִוֶּלֶת.