שירים אינטואיטיביים (במיוחד) 7
1.
הַצִּפּוֹר כְּלוּאָה בַּכְּלוּב
הַמַּצָּב כָּל-כָּךְ עָלוּב
אַף אֶחָד לֹא מְדַבֵּר עַל שִׁלּוּב
וְהֶחָלָב מֵהַפָּרָה חָלוּב
יֶשׁוּ הָיָה צָלוּב
קָדָאפִי מֵת בְּלוּב
מָתַי יַגִּיעַ הַלִּבְלוּב
שֶׁל צֶמַח הַחֲלַבְלוּב?

2.
הַזָּהָב – שָׁחוּט
הַחַיִּים – עַל חוּט
הַמַּצָּב – נָחוּת
בָּאֲוִיר – לַחוּת
אֲבָל יֵשׁ – אֵיכוּת
הַלְּשׁוֹן – צָחוּת
אֲבָל אֵין – שַׁיָּכוֹת
הַמַּצָּב – פָּחוּת.

3.
מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה'
אֲבָל אַף אֶחָד לֹא קָם
וְדֶמֶם לֹא נְנַקֵּם
וְהָעֲשִׁירִים עָשְׂקוּ
וְהַנְּעָרוֹת בִּכּוּ
עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג
וְלֹא בְּצֶדֶק.

מֵילָא שֶׁהַכֹּל הֶבֶל

נוֹרָא מִזֶּה – יֵשׁ סֵבֶל

וְרַגְלֵינוּ רְתוּקוֹת בַּכֶּבֶל

מָה נֶאֱמַר – הַחַיִּים בַּזֶּבֶל

מֵילָא שֶׁהַכֹּל הֶבֶל

וְחַיֵּינוּ לְלֹא תַּבְלִין וְתֶבֶל

כְּפֵרוֹת אֲסוּרִים, טֶבֶל

אַךְ הַכֹּל גַּם תּוֹעֵבָה וְתֶבֶל

מֵילָא שֶׁהַכֹּל הֶבֶל

וּלְצַוָּארֵנוּ מְהֻדָּק הַחֶבֶל

אַךְ גַּם מְנַגְּנִים לָנוּ בְּכִנּוֹרוֹת וְנֵבֶל

וּמוֹזְגִים שֵׁכָר מְלוֹא הַסֵּפֶל

וְאוֹמְרִים לָנוּ – לְהַצָּלָה הַחֶבֶל

וְאוֹמְרִים לָנוּ – זִבּוּל טוֹב הַזֶּבֶל

וְאוֹמְרִים לָנוּ – לְטַהֲרָהּ הַטֶּבֶל

וְכִי יֵשׁ עֲלִיָּה בְּסוֹף הַשֵּׁפֶל.

שִׁירִים אִינְטוּאִיטִיבִיִּים 6

1.
אֲנִי כּוֹתֵב אֶת כָּל שִׁירַי לַשְּׁכִינָה
אוֹ לַשְּׁכֵנׇה
לִסְפִירַת בִּינָה
שֶׁהִיא הַמְּבִינָה.

אִם כָּךְ לָמָּה לֹא אֶשְׁלַח לָהּ אוֹתָם יְשִׁירוֹת?
מַדּוּעַ הַתִּוּוּךְ הַזֶּה שֶׁל עֵינַיִם זָרוֹת?
כְּלוֹמַר, מַדּוּעַ לֹא אֵרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת וְאֶדְפֹּק בַּדֶּלֶת?
אוּלַי כִּי סְפִירַת בִּינָה הִיא נֶעֶלְמָה וְנִבְדֶּלֶת.

כְּאוֹתוֹ אַבִּיר הַמְּחַזֵּר אַחַר הַנְּסִיכָה
אֲבָל לְעוֹלָם לֹא מַגִּיעַ
אוֹתָהּ הַבָּעָה מִסְתּוֹרִית עַל פָּנֶיהָ נְסוּכָה
פָּנֶיהָ שֶׁמֵּהֶם נוֹגֵהַּ אוֹר נָעִים וּמַרְגִּיעַ.

נְסִיכָה, רְאִי כַּמָּה דְּרָקוֹנִים הָרַגְתִּי
וְטֶרֶם בָּאתִי אֶל הַמְּנוּחָה
הַשְּׁכִינָה, רְאִי כַּמָּה שִׁירִים אָרַגְתִּי
וְאוֹתָהּ הַבָּעָה עַל פָּנַיִךְ נְסוּכָה.

2.
יְמֵי סֶגֶר וְעוֹצֵר
לֹא נָעַלְתִּי נַעֲלַיִם חֹדֶשׁ
אֲנָשִׁים מִתְעוֹרְרִים בַּבּוֹצֵר
וּכְבָר מַרְגִּישִׁים גֹּדֶשׁ.
מִתְעוֹרְרִים וּמְבָרְכִים הַיּוֹצֵר
לִטְעֹם מְעַט מֵהַקֹּדֶשׁ
וְהַנְּשִׁימָה כְּבָר בְּקֹצֶר
נָעִים בֵּין רֹגֶשׁ לְאֹדֶשׁ.

שֶׁקּוֹרוֹנָה הִיא שֶׁקֶר אָמְרוּ כְּבָר כַּמָּה
אֲבָל הָעוֹלָם מַמְשִׁיךְ כְּהֶרְגֵּלוֹ, וְכִי מָה?
רוֹקְדִים מַקָרֵנָה וְאוֹכְלִים מָקָרוֹנִי
לְרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת בַּלַּיְלָה, קוּמִי רֹנִּי.
קֹרֹנָה = 355 = פַּרְעֹה
וְלֵיל הַסֵּדֶר הָפַךְ לְלֵיל הַסֶּגֶר
כְּאוֹתוֹ פֶּסַח מִצְרַיִם וּפֶסַח פְּרָעוֹת
אוֹ כְּאוֹתָהּ יוֹלֶדֶת הַנִּמְצֵאת עַל הַשֶּׁבֶר.

1.

אֶת הַכֹּל שׁוֹאֶבֶת הַקּוֹרוֹנָה
וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם
אִם נֵצֵא הֲמִסְדְּרוֹנָה
אָז יִקְרֶה דְּבַר אָיֹם.
מִכָּל הָעֲבָרִים סָגְרוּ עָלֵינוּ
וְהַלַּחַץ מָה הוּא רַב
מֵרָחוֹק נָבִיא סַלֵּינוּ
רַק שֶׁלֹּא נִרְעַב.

2.

הָעִנְיָן הוּא פָּשׁוּט לִהְיוֹת קַיָּם
לְלֹא חָכְמוֹת כְּלָל
כָּל הַחָכְמוֹת יְכוֹלוֹת לָבוֹא אַחַר-כָּךְ
אִם תִּרְצֶה.
הָעִנְיָן הוּא לֹא לְהֵאָחֵז בְּדָבָר
כִּי כָּל דָּבָר יָכוֹל לְהִשְׁתַּנוֹת
עֲשֵׂה אֶת הַמֵּיטָב שֶׁלְּךָ בְּמִסְגֶּרֶת הָרֶגַע
וְאַחַר כָּךְ הַנַּח לְזֶה.
נִרְאֶה לִי שֶׁזּוֹ הַמַּשְׁמָעוּת הָעֲמֻקָּה שֶׁל אִסּוּר עֲבוֹדַת הָאֱלִילִים.

3.

וְהָעִנְיָן הוּא שֶׁהַכֹּל מַגִּיעַ עַד הַתַּחַת
אֲבָל מָה יֵשׁ מִתַּחַת לַתַּחַת
זֹאת אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ
וְאִישׁ אֵינוֹ לוֹקֵחַ בַּחֶשְׁבּוֹן.
אוֹ בְּעֶצֶם יֵשׁ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ –
פְרוֹיִד, שֶׁדִּבֵּר עַל הַשָּׁלָב הָאוֹרָאלִי
וְהַמְּקֻבָּלִים, שֶׁמְּדַבְּרִים עַל יְנִיקָה.
וְגַם חֶבְרוֹת הַסִּיגַרְיוֹת.

רָאִיתִי צִפּוֹר יָפָה
הִיא מֵחַלּוֹנִי נִשְׁקְפָה
כְּשֶׁפָּתַחְתִּי אֶת הַחַלּוֹן הִתְעוֹפְפָה
וְהִמְשִׁיכָה בִּמְעוֹפָהּ.

וְכָל זֶה רַק מָשָׁל
הַגָּלוּי לְבַעֲלֵי רְאוּת
עַל אֱלֹהִים וְעַל שִׁירָה
עַל עַבְדוּת וְעַל חֵרוּת.

(יום לפני פסח תש"פ, סיפור אמיתי. הציפור, התברר לי, היא לבן חזה, סוג של שלדג, ויש לה גב כחול. אפילו הספקתי לצלם).

עָשִׂינוּ, נִלְחַמְנוּ,
הִבַּעְנוּ אֶת דַּעְתֵּנוּ גַּם אִם הִיא לֹא הָיְתָה פּוֹפּוּלָרִית –
וּשְׂנֵאתֶם אוֹתָנוּ עַל כָּךְ.
עַכְשָׁו הַמּוֹשְׁכוֹת בִּידֵיכֶם
נַתְּבוּ אֶת הַסְּפִינָה הֵיטֵב, כִּי רַק אַתֶּם תִּקְבְּעוּ לְאָן הִיא תַּגִּיעַ.
אִם תִּרְצוּ לִשְׁמֹעַ לַעֲצָתֵנוּ – נִשְׂמַח לָתֵת אוֹתָהּ לָכֶם,
אַךְ אִם תִּבְחֲרוּ לְהַמְשִׁיךְ לִשְׂנֹא, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר בְּיַחַס לְכָךְ.
וְשֶׁאֱלֹהִים יַעֲזֹר לָנוּ.

הָעוֹלָם שָׁטוּחַ וְהָרִצְפָּה עֲקֻמָּה
אֵלּוּ תֵּרוּצִים יְדוּעִים שֶׁל כִּשָּׁלוֹן
בִּמְקוֹם לְהִתְמוֹדֵד עִם מְצִיאוּת עֲגוּמָה
אֵלֶּה מַעֲדִיפִים לְהַפְרִיחַ עוֹד בָּלוֹן.

שיר:
לְמה לכתוב?
יוצא מזה משהו טוב?
🙄

תשובה –
איוב לב, דברי אליהוא –
יח כִּי מָלֵתִי מִלִּים הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי. יט הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ. כ אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי אֶפְתַּח שְׂפָתַי וְאֶעֱנֶה.

יח – עונים כי יש צורך פנימי, לא משום סיבה אחרת. אין כאן 'תרומה לאנושות' ולא 'צדק' או כיוצא בזאת, אלא פשוט מענה על צורך. אנשים הם יצורים תקשורתיים.
כ – אדברה וירווח לי. האם לא ברור שיש כאן תקדים ברור לריפוי בדיבור של פרויד? הדיבור כעונה על צורך נפשי.
יט – ולבסוף, המטאפורה. פרויד קרא לזה 'ניקוי ארובות', אף שזה מונח שבכלל הגתה המטופלת שלו, ברתה פפנהיים, ואילו כאן המשל הוא בקבוקי יין. אך לא המשל הוא העיקר, אלא הנמשל.

מאידך –

פסוק היום (הגיע רק עכשיו) –
כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה.
משלי כט, יא.
שבת שלום!

סָחֲטוּ לָהּ אֶת הַמִּיץ לַפָּרָה הַמִּסְכֵּנָה
וְלָקְחוּ לָהּ אֶת הָעֵגֶל
וְהִיא עֲדַיִן לֹא הִגִּיעָה לְמַסְקָנָה
כֵּיצַד לְסַיֵּם אֶת הַסֵּבֶל
כָּל שֶׁהִיא יוֹדַעַת הוּא לִגְעוֹת
וּכְרָחֵל לְהַזִּיל דִּמְעָה
תְּנוּ לָהּ חָפְשִׁית בְּגֵאָיוֹת לִרְעוֹת
וְלִלְחֹךְ אֶת הָעֵשֶׂב קִמְּעָה!