מוּסָר

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

לֹא מוּסַר אֱלֹהֶיךָ וְלֹא תּוֹרַת הֶגְיוֹנְךָ.

כִּי רֹב הָאֲנָשִׁים לֹא יְכוֹלִים לְהַסְבִּיר בְּצוּרָה רַצְיוֹנָלִית מַדּוּעַ הֵם בּוֹחֲרִים בַּמּוּסָר. טוֹב, לְפָחוֹת לֹא אֵלֶּה שֶׁאֵינָם דָּתִיִּים. הֵם פָּשׁוּט יָנְקוּ זֹאת מֵהַבַּיִת וְזֶה הִשְׁתָּרֵשׁ בָּהֶם.

בְּזֶה אֵין כַּוָּנָתִי לוֹמַר שֶׁאֵין בַּמּוּסָר תּוֹעֶלֶת וְהַצְדָּקָה. הוּא פּוֹעֵל עַל בְּסִיס אֲמָנָה חֶבְרָתִית, כְּתוּבָה וְשֶׁאֵינָהּ כְּתוּבָה, הַמּוֹעִילָה לַכְּלָל. וּמִי שֶׁבּוֹחֵר בַּמּוּסָר בְּדֶרֶךְ כְּלָל חַיָּיו יִהְיוּ נְעִימִים יוֹתֵר.

אֲבָל אֲנִי לֹא בָּטוּחַ עַד כַּמָּה 'הַאֲמָנָה הַחֶבְרָתִית' הַזּוֹ נִמְצֵאת בְּתוֹדַעַת הָאֲנָשִׁים. הַנִּמּוּק הַבְּסִיסִי, הָרִאשׁוֹנִי עַל כָּל פָּנִים, הוּא – זֶה מָה שֶׁלָּמַדְתִּי בַּבַּיִת, כָּךְ אַבָּא שֶׁלִּי חִנֵּךְ אוֹתִי, זוֹ עֲצָתָהּ שֶׁל אִמִּי.