על החוכמה והשירה

סוֹקְרַטֶס אָמַר עַל הַמְּשׁוֹרְרִים
"שֶׁלֹּא בְּחָכְמָה הֵם מְחַבְּרִים אֶת שִׁירֵיהֶם, אֶלָּא מִכֹּחוֹ שֶׁל כִּשָּׁרוֹן טִבְעִי וְתוֹךְ כְּדֵי הַשְׁרָאָה אֱלֹהִית",
הָאָמְנָם כָּךְ?
בִּנְעוּרַי כָּתַבְתִּי מַסָּה בַּת חֲמִשִּׁים עַמּוּדִים שֶׁנִּקְרְאָה "עַל הַהֲבָנָה וְהַשִּׁירָה", שֶׁמְּנַסָּה לְהִתְחַקּוֹת אַחַר קַו הַתֶּפֶר שֶׁבֵּינֵיהֶם.
וּבֶאֱמֶת, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבַּשִּׁיר גְּלוּמָה תְּבוּנָה רַבָּה, וְגַם לְעִתִּים רֶגֶשׁ, וְגַם יֹפִי.
כַּמּוּבָן, יֶשְׁנָם סוּגִים שׁוֹנִים שֶׁל שִׁירִים.
אֶת הַמִּכְתָּמִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֲנִי מְכַנֶּה שִׁירִים, אַךְ הֵם פְּרוֹזָאִיִּים מְאוֹד, וְגָלוּם בָּהֶם רַעְיוֹן.
אֲבָל כְּבָר אָמַר אֲבִידָן – שִׁיר הוּא דָּבָר שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר.